יישור הקו עם ארה"ב בסוגיית איראן והעמידה המשותפת הבלתי מתפשרת על פירוז רצועת עזה הם לכאורה גולת הכותרת של פסגת החלומות במאר-א-לאגו.
אבל ייתכן שבראייה היסטורית, היא תיזכר יותר בזכות שובו לשיח של מיזם הנורמליזציה בין ישראל לסעודיה - הן כשלעצמו והן כיריית הפתיחה להרחבה משמעותית של הסכמי אברהם.
ההתבטאות המדודה של הנשיא דונלד טראמפ בשאלת הצטרפותה של סעודיה להסכמי אברהם שיקפה בדייקנות את תמונת המצב: ההסכם בוא יבוא, אבל רק בבוא העת.
ההתקררות מאז 7 באוקטובר ביחסו הפומבי של יורש העצר מוחמד בן סלמאן לחתימת הסכם שלום עם ישראל - אינה משקפת תפנית לרעה ביחסו העקרוני לרעיון הסכם השלום. היא משקפת את הקושי שיצרה המלחמה, בייחוד על רקע צילומי התגובה הישראלית לפשעי חמאס.
ואם עד לסחף נגד ישראל בדעת הקהל הערבית, ובכללה הסעודית, הסתפקה סעודיה בהתחייבות ישראלית לשפר את מצבה הכלכלי של האוכלוסייה הערבית ביהודה ושומרון, הרי שבעקבותיו מבקש בן סלמאן הצהרה ישראלית המייצרת אופק למדינה פלסטינית.
כל הצדדים מודעים לבעייתיות הדרישה הזו, בייחוד כשבמקביל גם בישראל חלה תפנית בדעת הקהל: בעקבות מתקפת חמאס בעוטף עזה, העמיקה ההכרה בכל חלקי החברה הישראלית שהקמת מדינה פלסטינית תסכן את קיומה של המדינה היהודית.
במצב העניינים הזה קשה למצוא נוסחה שתמזער את הסיכונים לבן סלמאן, בלי מחויבות ישראלית, מעורפלת ככל שתהיה, שתוביל להקמת מדינה פלסטינית. אי אפשר לרבע מעגל. כל ניסיון טיוח טומן בחובו יותר סיכונים מסיכויים.
במצב זה הגיע הזמן לתפוס את השור בקרניו, ובמקום לשים עוד פלסטר - לנסות לרפא את הפצע; לחפש פתרון שיש בו גם סיכויים ולא רק צמצום סיכונים. במילים אחרות: להתמודד עם בעיית היסוד של מציאת נוסחה לדו-קיום הוגן ובטוח של יהודים וערבים בין הירדן לים.
אירועי 7 באוקטובר ביטלו את האופציה להיאחז בסיסמאות ישנות ולכנות אותן “תהליך”. הם הוכיחו שמדינה פלסטינית ריבונית במובנה הקלאסי, במציאות המזרח-תיכונית הנוכחית, אינה סיכון תיאורטי אלא סכנה קיומית.
אך הם גם הוכיחו שעמימות, דחייה והמשך שליטה אזרחית במיליוני בני אדם מייצרים בעיות קשות שאין מנוס מהתמודדות עימן.
מה לא ניסינו
בגין לא היה תמים מדיני ולא חולם שלום מקצועי. הוא הבין היטב את מגבלות הכוח ואת מגבלות המרחב. תפיסתו הייתה פשוטה וחדה: אין לוותר על האחריות הביטחונית בארץ ישראל המערבית. תוכנית בגין לא המריאה - בגלל הריאליזם שלה.
מפני שלא נועדה להיות שלב בדרך למדינה פלסטינית, אלא פתרון מעצב מציאות לטווח ארוך, במקום שאין בו פתרונות פלא. היא ביקשה להפריד בין ריבונות ביטחונית, שאי אפשר לוותר עליה, לבין ניהול אזרחי, שאין בו צורך.
הבעיה בתוכנית בגין לא הייתה ברעיון, אלא בהצגתו המסולפת על ידי השמאל והתקשורת כתרגיל התחמקות טקטי, תוך התעלמות נבערת משורשיו הז'בוטינסקאיים של קונספט האוטונומיה. התמוססות הרעיון הותירה אותו בתודעה הציבורית כמיזם עמום, חסר גבולות משפטיים ברורים וחסר עיגון אזורי.
מאז ניסתה ישראל כמעט כל חלופה אחרת: תהליך מדיני ללא מנגנוני כפייה, שהוביל לטרור ריבוני; נסיגה חד-צדדית, שהובילה להקמת מדינה בפועל, חמושה, הנתמכת בידי איראן; והישענות על סטטוס קוו, שהוכיחה עצמה כמתכון לשחיקה מבית ולבידוד מחוץ.
כעת, לאחר שכל החלופות הללו קרסו, מתברר שהאוטונומיה אינה רעיון מיושן שאבד עליו הכלח, אלא בסיס איתן המצפה לאימוץ אמיץ לאחר עדכון משמעותי.
העדכון הנדרש מתחיל בהכרעה ריבונית ברורה: סיום העמימות המשפטית ביהודה ושומרון. מצב שבו מאות אלפי אזרחים ישראלים חיים מחוץ לתחולת החוק הישראלי אינו ביטוי לאיפוק מדיני אלא לכשל ריבוני.
מדינה שאינה מחילה את חוקיה על אזורים שבהם היא נושאת באחריות הביטחונית והאזרחית בפועל, פוגעת בלגיטימיות של שלטונה שם. לכן יש להחיל ריבונות וחוק ישראלי מלא על אזורי ההתיישבות היהודית ועל אזורי C - לא כהצהרה אידיאולוגית, לא כ”סיפוח זוחל”, אלא כהסדרת מציאות קיימת, מתוך הבנה שריבונות שאינה מעוגנת בחוק היא ריבונות על תנאי.
לצד זאת, יש להכיר בכך שבמקביל להכרה בהחלת הריבונות באזור C, אזורי A ו-B לא יהיו תחת שלטון אזרחי ישראלי. כאן נכנס המרכיב האזורי, שבלעדיו כל פתרון ייוותר שברירי.
הפתרון המוצע הוא קונפדרציה ירדנית-פלסטינית, שבמסגרתה אזורי A ו-B יהיו תחת ריבונות אזרחית ירדנית-פלסטינית, בעוד האחריות הביטחונית הכוללת במרחב תישאר בידי ישראל.
אין כאן הקמה של מדינה פלסטינית ריבונית עצמאית, ואין כאן חזרה לשלטון ישראלי ישיר. יש כאן חלוקת אחריות חדה: אוטונומיה וניהול אזרחי - באופן עצמי; ביטחון וריבונות אסטרטגית - בידי ישראל.
בלי לעקור איש
גם הקונפדרציה עם ירדן אינה המצאה מלאכותית. ירדן היא חלק מארץ ישראל המנדטורית, שבה הוקם, בתוקף החלטת חבר הלאומים ב-1922, הבית הלאומי של העם היהודי.
ולכן ממלכת עבר הירדן היא שותפה טבעית לפתרון האפשרי. ירדן היא בעלת אינטרס מובהק במניעת הקמת ישות פלסטינית רדיקלית ממערב לה.
החזרת הממד הירדני אינה נסיגה רעיונית, אלא תיקון של עיוות שנוצר כאשר הבעיה הפלסטינית הוצגה כאילו היא עניין דו-צדדי בלעדי בין ישראל לפלסטינים ביש"ע.
כדי למנוע דיבורים כמו “סיפוח דה-פקטו” או “אפרטהייד”, נדרשת הישענות על מודל מוכר. מדובר בעיקרון שאימץ האיחוד האירופי, שלפיו אזרחות לאומית ותושבות אינן חייבות לחפוף.
במסגרת זו, היהודים המתגוררים בכל מקום במרחב הקונפדרטיבי הם אזרחי מדינת ישראל, הכפופים לחוקיה ומצביעים לפרלמנט שלה. הערבים הפלסטינים הם אזרחי ישות ירדנית-פלסטינית, בלי קשר למקום מגוריהם בארץ ישראל.
חופש תנועה, עבודה ומגורים מוסדרים במסגרת הקונפדרציה, אך האזרחות אחת וברורה. כך נמנעת עקירת אוכלוסיות, נמנע טשטוש זהויות לאומיות, ונוצרת הפרדה ריבונית מבלי ליצור גבולות חנק.
במישור הביטחוני, הלקח של 7 באוקטובר מוטמע לא כהצהרה אלא כעיקרון נעדר פשרות. אין צבא פלסטיני, אין טילים, אין רקטות ואין חופש בריתות צבאיות.
על ביטחון הקונפדרציה מופקדת ישראל ממערב לנהר הירדן, וירדן - ממזרחו. בתיאום בין הצבאות - סעודיה תשותף כמשקיפה, אשר מצידה מקבלת הישג מדיני מוחשי: לא מדינה חמושה נוספת בלב המרחב, אלא פתרון אזרחי בפיקוח ערבי, שמחליף את ההשפעה האיראנית בהשפעה סונית מתונה. זהו הישג שניתן להצדיקו כלפי פנים בעולם הערבי מבלי לייצר חמאס חדש.
ומה אם גם פתרון זה ייכשל? זוהי שאלה לגיטימית. שהרי גם מודל זה אינו נטול סיכונים. אך השאלה אינה אם קיים סיכון, אלא איזה סוג של כישלון אנו בוחרים. כישלון של מדינה פלסטינית ריבונית היה יוצר גבול עוין, צבא חמוש והכרה בינלאומית המקשה על כל תיקון.
כישלון של אוטונומיה אזרחית מפורזת במסגרת קונפדרטיבית הוא כישלון מנוהל: אין צבא שיש להביס, אין גבול ריבוני עוין, והשליטה הביטחונית נותרת בידי ישראל. הכישלון כאן מדורג, מתומחר מראש, ואינו יוצר עובדות בלתי הפיכות.
בסופו של דבר, הבחירה האמיתית אינה בין חלום שלום לבין עמידה עיקשת. היא בין ריבונות אחראית לבין עמימות מסוכנת. החלת החוק הישראלי באזורי ההתיישבות, אוטונומיה אזרחית פלסטינית במסגרת קונפדרציה עם ירדן במתכונת דוגמת האיחוד האירופי, ומעטפת ביטחונית ישראלית-אזורית - אינן פשרה אידיאולוגית אלא התאמה למציאות.
מנחם בגין הבין שמדיניות אינה נמדדת בכוונות אלא ביישומה הלכה למעשה. אחרי 7 באוקטובר, לישראל אין פריבילגיה לבחור פתרון נטול סיכונים. יש לה רק חובה לבחור את הסיכון שאינו בלתי הפיך, ולהעדיף סדר, חוק וריבונות על פני אשליות עטופות בסיסמאות, ולחתור לשלום רק אם הוא שלום בטוח.
התרעות פיקוד העורף