ב-2007 ירה דרומי, חקלאי מהנגב, לעבר פורצים שחדרו בלילה לשטח חוותו. אחד מהם נהרג. דרומי טען להגנה עצמית, ובמשך שנים מצא עצמו לא רק נאבק על חירותו האישית, אלא גם נושא על גבו ויכוח לאומי שלם: עד כמה מותר לאזרח להגן על עצמו כשהמדינה לא מצליחה להגן עליו. בסופו של דבר, הוא זוכה מאשמת הריגה.
המקרה הוליד את "חוק דרומי", שנועד להרחיב את ההגנה על האזרחים המגינים על עצמם ועל ביתם. אך מעבר לחוק, דרומי הפך לסמל של מציאות בעייתית: אזרח שנקלע לאירוע קיצון במערב הפרוע בדרום ומשלם מחיר כבד, גם אם פעל מתוך הגנה עצמית.
האירוע האלים שאירע בתחילת השבוע בגבעות בר, שבמהלכו השתוללו ביישוב פורעים בדואים מתראבין, השחיתו ושרפו רכוש, עורר לשם שינוי תשומת לב תקשורתית ומשטרתית רחבה למתרחש שם. תהיה זו טעות חמורה להתייחס אליו כאל אירוע בודד, חד-פעמי ומנותק מהקשר.
זה זמן רב מתריעים תושבי גבעות בר מפני מציאות ביטחונית רופפת, תחושת הפקר והיעדר מענה ממשי. המרחק בין תראבין לגבעות בר קצר ביותר.
כשני קילומטרים בלבד, דקות ספורות של נסיעה. היישוב אינו מגודר, והמשמעות פשוטה: כל אחד, כולל עבריינים, כולל מחבלים, יכול להגיע אליו בקלות, ללא מאמץ ותכנון מיוחד. לדברי התושבים, כמעט מדי לילה נשמעות יריות מכיוון תראבין.
לא אירוע חריג, לא תקרית נקודתית. ילדים ומבוגרים חיים בדריכות מתמדת ובצל איום יומיומי של כדור תועה או פשיטה מתוכננת. במשטרה הסבירו לתושבים כי ההתפרעויות ביישובם הפעם היו חלק מ"תג מחיר" על פעילות משטרתית נגד עבריינים בתראבין.
גם אם זה ההסבר, קשה להבין כיצד למשטרה, שפעלה נגד עבריינים ביישוב הבדואי, לא היה מידע מודיעיני על נקמה מתוכננת ביישוב יהודי סמוך, ומדוע חלפו שעות ארוכות עד להגעת הכוחות.
זו אינה רק הבעיה של גבעות בר. העבריינים מתראבין לא בחלו גם בהשחתת רכבים בבאר שבע ובמשמר הנגב, שוב כחלק ממה שהמשטרה מכנה "תג מחיר".
ילדי להבים נאלצו השבוע לנסוע בדרך עוקפת וארוכה במיוחד לבית הספר אשל הנשיא, מחשש ליידוי אבנים על אוטובוס ההסעות. בסיסי צה"ל סמוכים הונחו לתגבר ערנות בשל חשש מנקמה. זה נשמע לכם נורמלי?
רק השבוע הוזרמו לתראבין מאות שוטרים במטרה לאתר עבריינים ונשק, ולדברי המשטרה: "ללא הגבלת זמן". כמה שצריך כדי לנקות את השטח. אשרי המאמין.
מה הסיכוי שאנשי המשמר הלאומי שפועלים כעת בתראבין (גם אם הפעם זה על אמת ולא סיבוב ראווה מצולם היטב) לא יידרשו תוך זמן קצר בזירה בוערת אחרת? עבריינות פלילית ולאומנית אינה מתרחשת רק שם, והשמיכה המשטרתית קצרה מדי.
במשך זמן רב זועקים תושבי גבעות בר על המתרחש מול הרשויות, ולדבריהם נענו לא אחת בתשובה: "יש לכם כיתת כוננות". אלא שכיתת כוננות אינה תחליף לנוכחות משטרתית רציפה, לאכיפה אפקטיבית או לאמצעי מיגון בסיסיים.
בהיעדר נוכחות משטרתית קבועה, התיק נופל על כתפי התושבים עצמם. אנשים שאינם לוחמים בהגדרה ושלא בחרו להיות לוחמים, עלולים למצוא את עצמם ראשונים בזירה במקרה של חדירה, פריצה ואלימות, או חלילה גרוע מכך בהרבה - שידור חוזר של 7 באוקטובר.
כאן חוזר שמו של שי דרומי. יותר ויותר תושבים באזור אומרים זאת בגלוי: זה רק עניין של זמן עד שאדם בגבעות בר או ביישוב אחר ייאלץ להגן על עצמו.
זו אינה קריאה לאלימות בתגובה לפשיעה לאומנית או אחרת. זו תוצאה צפויה של מציאות שבה המדינה אינה דואגת למענה ביטחוני מספק, והאזרח נדחק לפינה.
האירוע החמור בגבעות בר חייב להפוך לקריאת השכמה. האחריות לביטחון התושבים אינה יכולה להתבסס על מזל, על הכלה, או על אזרחים שממלאים תפקידים ביטחוניים בעל כורחם.
נדרשת פעולה מערכתית ברורה: נוכחות משטרתית קבועה ומשמעותית, טיפול עקבי בירי הבלתי חוקי, ותשתיות ביטחון בסיסיות: גדר, תאורה, בקרה, הרתעה. אם זה לא יקרה, השאלה אינה אם ניזכר שוב בשי דרומי, אלא מאיזה יישוב הוא יגיע ואחרי איזה מחיר.
געגוע, כאב, השראה
עד היום היא לא חזרה לביתה בעוטף. לא מסוגלת. עדיין לא. איריס דיברה על יותר משנתיים של התמודדות, על תהליך איטי של התפכחות. על חיים שהתפצלו לפרקים.
"יש את יותם החי בפרק א' של חיי", אמרה, "ועכשיו אני חווה אותו בפרק ב'. נפשית, רוחנית, אנרגטית". יותם איתה בכל מקום. לא רק כזיכרון - אלא בנוכחותו שמלווה אותה בכל רגע.
מעבר לגעגוע ולכאב האישי, דיברה על האכזבה העמוקה מהשיח הציבורי בישראל. שיח של שנאה, של תיוגים. כולם ממשיכים לריב ולהתכתש, ושוכחים, לתחושתה, את האנשים, את הסיפורים, את הנרצחים והנופלים מאז טבח אוקטובר, שלדבריה לא היה רק אסון - אלא גם קריאת השכמה.
העיסוק האובססיבי בפוליטיקה, הוויכוחים על ועדת חקירה, אופייה והרכבה, מסיחים לדעתה את הדעת מהדבר האמיתי: האנשים שאינם, החיים שנגדעו.
ובכל זאת, אין בעיניה אלטרנטיבה פוליטית ראויה. לא בקואליציה, לא באופוזיציה. ולא, אין לה, אם תהיתם, שום כוונה להיכנס לפוליטיקה בעצמה. "זה לא בשבילי", אמרה בפשטות.
אחד הרגעים המטלטלים בריאיון היה כשסיפרה כיצד בישרו להם על מותו של יותם, ומיד לאחר מכן נשאלו אם ירצו לקצור את זרעו. הם היו מבולבלים, לא הבינו אז את מלוא המשמעות וההשלכות, אבל הסכימו. יותם, כך סיפרה, רצה מאוד להקים משפחה ולהיות אבא, וההליך נמצא היום בישורת האחרונה של אישורי בית משפט.
ואז מתוך הקהל קראה אישה: "את לא יודעת מה זה לגדל ילד בלי אבא. אני אלמנת מלחמה וגידלתי ילד לבד. לאיזה חיים את דנה את הילד שייוולד?". והאולם קפא.
ואיריס? עם כל הכאב וההלם, הקשיבה לה בשקט וענתה: "אני חושבת אחרת, ואני יודעת שיש מי שחושב כמוך. את מדברת מניסיונך, ואני מכבדת אותו ואותך. אולי לא נסכים, וזה בסדר. מותר לחשוב אחרת ממני".
בלי כעס, בלי הצהרות בומבסטיות, בלי צורך להוכיח צדק. רק נוכחות, חוכמה ורוגע של מי שמצאה דרך לחיות עם האובדן מבלי להפוך אותו לשנאה.
אחרי הריאיון, כשהתכתבנו, שאלה אם אני לא חושבת שהקהל היה בהלם ממנה בגלל "מסרים שונים" ששמעו ממנה. אולי היא צודקת, אולי ציפו ליותר כעס, ליותר האשמות, ליותר זעם ממי ששילמה מחיר נורא.
אבל אצלי, ולדעתי גם אצל רבים אחרים, היא עוררה בעיקר התרגשות, הערכה והתפעלות מהקול הברור, הצלול, הנקי של האישה המדהימה הזאת.
אישה שבחרה בחיים. אישה שבחרה בטוב. אישה שאי אפשר לכופף לצד פוליטי כלשהו. לא שייכת לשום מחנה, רק למחנה שלה. ובעולם רווי קלישאות, אינטרסים ורעש פוליטי, זה לא רק מרענן - זה נדיר.
התרעות פיקוד העורף