לדברים האלה, כשהם באים מפיו של האיש החזק (וגם הלא צפוי) בעולם, יש חשיבות משמעותית. אישית, אני מוכן לסלוח לטראמפ על הכל, כולל הכל, רק בזכות הנושא הפעוט הזה, איראן. הוא סיפק חלק מהסחורה, ועל פי כל הסימנים, יש מצב שצפוי עוד משלוח. אלא אם כן העם האיראני ישכיל להפיל סוף־סוף את אייתולליו.
אבל היה שם עוד משהו. חצי מצחיק, רבע גרוטסקי, רבע מפחיד. זה קרה בשלב המחמאות הטראמפיסטיות, כשהנשיא פרכס את ראש הממשלה, שעמד מבויש לצידו, בשלל סופרלטיבים שכמעט וגרמו אפילו לבנימין נתניהו עצמו להסמיק. אני מניח שלא נותרה עוד פודרה בפלורידה. טראמפ אוהב את החלק הזה במגעים שהוא מקיים עם מנהיגים זרים, בעיקר כי זה לא עולה כסף. חינם לגמרי. אין מכס על מחמאות.
שנתיים ורבע אחר כך, האבק שקע, השתילים שעל הקברים צומחים לגובה, ואנחנו מתחילים להבין. באמירה ש"ביבי הציל את ישראל" טראמפ בעצם מודה ומדגיש שישראל, המעצמה הצבאית, המודיעינית, הכלכלית והטכנולוגית החזקה ביותר במזרח התיכון, בפער עצום מכל השאר, כמעט הושמדה ב־7 באוקטובר. אחת המדינות החזקות בעולם, שמסוגלת לחסל יתוש במעופו בין מאדים לנוגה ולקיים מטס ראווה במשך 12 ימים רצופים בשמי טהרן בלי שאף טייס נשרט, עמדה על סף כיליון. ולא, ביבי לא "הציל" אותה. ביבי הביא אותה למצב הזה. לסף ההשמדה.
זה כמעט בלתי נתפס. מאז חתימת הסכם השלום עם מצרים וירדן וקריסתו של הצבא הסורי, ההנחה המקובלת הייתה שאין על ישראל איום קיומי (עם כוכבית על הגרעין האיראני כמובן, אבל אנחנו עוד לא שם). כן, יש טרור. וכן, יש רקטות וטילים. אבל אלה לא דברים שיכולים להביא להשמדתה של מדינה. חסן נסראללה היה אכן מטרד טורדני במיוחד, וגם חמאס התגלו כחבורה עקשנית, אבל בין זה לבין סכנת השמדה מהסוג של ערב מלחמת ששת הימים או במהלך מלחמת העצמאות, אין דמיון. בכל הפרמטרים, ישראל היא מעצמת־על. על פי פרסומים זרים, אפילו בפרמטר הגרעיני.
איילנד דיבר בערוץ 12 ובכאן רשת ב', ואמר ש"ישראל הייתה קרובה ב־7 באוקטובר לחיסולה המוחלט, ואני יכול בקלות להוכיח מקצועית שזה מה שהיה קורה". לדברי איילנד, אם נסראללה וחמנאי היו מבינים את המצב ומפעילים את כל הכוח שברשותם, זה היה נגמר בשואה. "חיזבאללה היה מסוגל בשעות האלה של שבת לכבוש את הגליל כולו, להגיע למפרץ חיפה, רמת דוד, לנמל חיפה, ששם נמצא רוב הצי הישראלי. יש להניח שאם איראן הייתה משגרת אז, ואף אחד לא היה מפריע לה לירות, נניח 200 טילים בליסטיים על מטרות חיוניות במדינת ישראל, לא היה לזה מענה. ואם זה היה מתפשט ליהודה ושומרון, לקו התפר, לעוטף ירושלים, לאן הדברים היו מגיעים. ישראל ניצלה במזל שקשה מאוד לדמיין, כתוצאה משני המחדלים של נסראללה וחמנאי".
יכול להיות שאיילנד מגזים קצת. יש לו גם נטייה להגזמה. אבל אין ספק שאם חיזבאללה ואיראן וכל הפרוקסיז, מהמיליציות השיעיות דרך החות'ים ואולי אפילו חלקים מערביי ישראל היו מצטרפים לחגיגת 7 באוקטובר, זה היה נגמר באסון שממדיו היו מעמידים את מה שבאמת קרה ב־7 באוקטובר כתאונת דרכים קלה.
ועדת החקירה הממלכתית, שחייבת לקום, אם לא עכשיו אז אחר כך, תצטרך לבדוק את זה. לא רק את המחדל הצבאי והמבצעי שעליו כמעט ואין מחלוקת והאחראים לו לא מפקפקים לרגע באחריותם. כמו שנהוג בחיל האוויר לתחקר גם את מה שלא קרה, או שכמעט קרה, כך גם הפעם. חייבים לשחזר את האירוע כולו, כדי להפיק את הלקחים ולוודא שזה לא יקרה שוב. וכדי לשחזר אותו, צריך לעשות דבר אחד פשוט וקטן: לשחזר את שנות נתניהו.
מי שלא יצא לשום דבר, היה נתניהו. מי שהסכים לבלוע כל מה שהנחשים סביב האכילו אותו, היה נתניהו. מי שקפא כאיילה נרעדת באמצע הלילה מול פנסי מכונית כשהתעוררנו בוקר אחד עם שלושה אוהלי חיזבאללה בתוך שטחנו, היה נתניהו. מי שסבב אחרי סבב נמנע מעימות עם חמאס וחשש להכניס את צה"ל לרצועה, היה נתניהו. מי שהבטיח להפיל את חמאס אבל בפועל הגדיל והעצים את חמאס, היה נתניהו.
על אולמרט אין מה להרחיב את הדיבור. הוא היה האחרון שיצא למבצע משמעותי ברצועה, בעופרת יצוקה, ואם זה היה תלוי רק בו, המבצע הזה היה צריך להסתיים בהפלת שלטון חמאס. על אביגדור ליברמן ונפתלי בנט לא צריך את ההערכה שלי, ישנו הספר האוטוביוגרפי של אחד בשם ביבי נתניהו, שבו הוא מקונן ומתלונן על הרפתקנותם של השניים, שדחקו בו שוב ושוב להיכנס לעזה ולפרק את שלטון חמאס. נתניהו מסביר שם, בכישרון רב (למרבה הצער אין בריטון במהדורה מודפסת), את כל הסיבות שבעטיין אסור לשעות לדרישותיהם המופקרות של שני אלה: אנחנו לא רוצים לשלוט בשני מיליון פלסטינים, ניאלץ לקבור עשרות חיילים, וכו' וכו'.
ובכן, קברנו מאות חיילים, קברנו אלפי ישראלים, אנחנו מטופלים בעשרות אלפי פצועים, הרגנו עשרות אלפי פלסטינים, הפכנו את עצמנו למצורעים בעולם וכל זה, כי בנימין נתניהו הוא המנהיג הפחדן, הרופס והבורח ממגע שהיה כאן אי פעם.
להחליף את הקו"ף בנו"ן. זו הייתה מלחמת התנומה. היפהפייה הנרדמת הייתה בנימין נתניהו, שבמשך שני עשורים נתן למפלצות השונות להתפתח, לשגשג ולהתעצם על הגדרות שלנו. הוא לא עשה דבר נגד זה, אלא להפך: הוא עזר לממן את זה. למרבה הצער, בניגוד לאגדה ההיא, ברגע האמת לא הגיע אף נסיך לנשק אותנו. הגיעו הנוח'בות. והכל, כולל הכל, רשום על שמו של עוכר ביטחון ישראל. את זה גם אלף מכונות רעל לא יצליחו לשנות.
זה סיפור אמיתי. כמה שהוא אמיתי, ככה הוא מצמרר. לא מדובר באיזה עיר צפונבונית עמוסת הייטקיסטים ושמאלנים. קריית שמונה חשובה לישראל יותר מעיר רגילה. תושביה שייכים לפריפריה, מצביעי ימין, עיר ליכודית מסורתית. על פניו, הממשלה הייתה צריכה להתאבד על שיקום קריית שמונה. גם פוליטית, גם ממלכתית, גם עניינית. במציאות, הממשלה משקמת את קריית שמונה בערך כמו שהיא משקמת את בית החולים סורוקה או את מכון ויצמן. דחוף יותר להמשיך להגדיל את הכספים הקואליציוניים (ששברו השנה את שיא כל הזמנים).
גדי איזנקוט עלה אתמול לקריית שמונה ואמר שם: "מי שלא בונה כאן עתיד לדור הצעיר, מפקיר את התושבים ואת קו ההגנה הראשון של ישראל". יום לפניו, סייר שם נפתלי בנט. בעקבות הסיור, העלה פוסט תחת הכותרת "שיטת זפרני". בנט מספר שכשראה שהאצטדיון של עירוני קריית שמונה עומד עדיין בשיממונו לאחר פגיעת טיל (לפני שנתיים), שאל למה לא משפצים אותו. קריית שמונה נאלצת לשחק מאז בנתניה. "בגלל זפרני", אמרו לו. מי זה זפרני? שאל. הסבירו לו. בן חסותה של הגברת נתניהו שהתמודד לראשות העיר, והפסיד.
מאז, יצאה ההוראה (לכאורה) שאף שר ליכוד לא מגיע, אף אחד לא מבקר, אין תקציבים, אין שיתופי פעולה. מיקי זוהר, למשל, השר האחראי (תרבות וספורט), לא היה שם אפילו פעם אחת מאז שהטיל פגע באצטדיון. כך עבר בנט ממקום למקום בעיר הגוססת ובכל פעם ששאל איך יכול להיות ששום דבר לא קורה ושום דבר לא משוקם ושום דבר לא מתחדש, לחשו לו "זפרני". כשביקר בנחל היפהפה שזורם בסמוך לעיר, סיפרו לו שיצא קול קורא למימון שיקום הנחלים בצפון הארץ של המשרד להגנת הסביבה. נו, ומה קרה? קריית שמונה ניגשה ולא קיבלה שקל. כשפנו לעידית סילמן, כך סיפרו לבנט, ושאלו למה, אמרו להם "זפרני".
שאלתי אותו מה המצב. "קשה", אמר, "אנחנו שנה אחרי הפסקת האש, היו בגליל העליון ובקריית שמונה 2,000 עסקים קטנים ובינוניים. חצי נסגרו. המחצית השנייה, שפתחו מחדש, במצב קשה. מתוסכלים, מיואשים, בלי תמיכה, בלי הטבות, בלי סיוע אמיתי".
שאלתי למה. "זו תסמונת הממשלה הקמצנית אחרי מלחמה", אמר מרגלית, "כל מי שמבין יודע שאחרי מלחמה ממשלות צריכות להפגין נדיבות ולשפוך הרבה כסף באזורים שנפגעו כדי לא להיקלע למיתון, זה מה שהיה אחרי מלחמת לבנון השנייה, וזה מה שלא קורה עכשיו. להתחשבן עם בעלת חנות אופנה על המלאי שלה, זה פשוט לא להבין שום דבר. לתת לבעל נכס שעמד מושכר ועכשיו עומד ריק פיצוי רק על ההוצאות שלו, ולא על אובדן ההכנסות, כנ"ל. זה פשוט טמטום מופלג".
מה עם כל המיזמים שלך, עם הסטארט־אפים, עם "מרגלית סטארט־אפ סיטי" שהשקת בקריית שמונה, עם כל המיזמים האחרים? זה חוזר? שאלתי. "לפני המלחמה זה היה מטורף, היה פיצוץ", הוא מתוודה, "היו כאן מיזמי פוד־טק, אגרי־טק, קליימט־טק (אקלים), ידענו שהגליל לא יהיה תל אביב, אבל מספיק שהוא יהיה הגליל. יש תחומים כמו החקלאות וכל האירוע הביולוגי והאקלימי שהגליל יכול להוביל בו. וזה עבד. לפני המלחמה היו 104 סטארט־אפים בין קריית שמונה לראש פינה, עם הקיבוצים ביחד, מהם כ־30 שלי. בנינו כאן אקו־סיסטם מרשים. מכון מחקר בינלאומי בשם 'מיגל' שישב בתוך קריית שמונה ובמכללת תל־חי. זה נראה מצוין".
"השר זאב אלקין מכיר את המצב ומבין אותו, אבל ידיו קצרו. בשיא המשבר היה דיבור על תוכנית סיוע של 15 מיליארד שקל. איפה הכסף? איננו. בסוף עברו 200 או 300 מיליון, שזו טיפה בים. יש כאן אזור ענק, אסטרטגי, יפהפה, משווע לעזרה, וממשלה שלא נמצאת באירוע. אם זה לא ישתנה בקרוב, נאבד גם את המעט שיש. נאבד אנשים, נאבד קהילות. איך אפשר להחזיר לכאן משפחות, הורים, ילדים, צעירים?".
מה היית עושה, שאלתי. "תוכנית לאומית כוללת. הצעירים רוצים לחזור. הם זקוקים לאתגר. לבשורה. לאיכות חיים. לא, זה לא צריך להיות תל אביב. יש כבר תל אביב. זה הגליל".
טוב, זו כותרת, מה עם התכלס, שאלתי. "אוקיי", הרים מרגלית את הכפפה, "דבר ראשון, כל מי שגר בין אפס ל־9 ק"מ מהגבול, פטור מלא ממס הכנסה לחמש שנים. חד וחלק. בתנאי שהם גרים כאן באמת. כל השבוע. אני אומר לך באחריות, בשורה התחתונה זה יכניס הרבה יותר כסף מאשר יעלה למדינה. זה לא פטנט שלי. זה יקים לתחיה את המקום תוך שניות".
"דבר שני", הוא אומר, "ללכת על תוכנית שנקראת 4־18, זה אומר שהממשלה פוטרת ממס 40% מכל משכורת של עובד שחברות לוקחות באזור הזה, עד גובה של 10,000 דולר לחודש. זה מייצר מצב שלחברות הטכנולוגיה הגדולות כדאי מאוד לשכור עובדים מהגליל ולפתוח כאן מרכזי פיתוח. תוסיף לזה החלטה לתת הלוואות בערבות מדינה וריבית נמוכה לכל פרויקט מגורים או תעשייה באזור של בין אפס ל־9 ק"מ מהגבול לחברות הנדל"ן. זה יעניק תמריץ ענק לחברות האלה להתחיל לבנות כאן בנייה חדשה שתעורר את האזור ותחדיר תקווה".
"המהלכים האלה", אומר מרגלית, "ישדרו תקווה, אנרגיה ואת האמירה שהממשלה כאן, היא לצידם של התושבים, היא לא מוותרת על האזור הזה. העסקים הקטנים הם 65% מהתעסוקה בישראל. חייבים להציל אותם. תן לעסקים הקטנים בצפון הטבות מפליגות. הרי אם העובדים הולכים לחתום אבטלה, אתה מפסיד פעמיים. גם משלם להם, גם מפסיד את המס על השכר שלהם. צריך לפעול. עכשיו. בנדיבות. זה לא הזמן לחסוך. כל ממשלה שפעלה בנדיבות וברוחב יד אחרי משברים כאלה, הצליחה. כל ממשלה שחסכה, נכשלה. זה פשוט".
"אפשר גם ללכת בשיטת PPP", הוא אומר, "שותפות של השקעה פרטית וממשלתית (private public partnership), לקרוא למשקיעים ולתת להם מץ'־אפ על ההשקעה, אתם משקיעים 50% והמדינה משלימה, הרי זה משלם את עצמו בריבית דריבית תוך זמן קצר ועל הדרך גם הצלת אזור שלם".
הטענות של מרגלית לא מופנות רק לממשלה. "מה עם האופוזיציה", הוא שואל, "למה אף מפלגה באופוזיציה לא חרטה על דגלה את הצלת הגליל והעוטף?". השיחה איתו התקיימה יום לפני שבנט עלה צפונה ובעקבותיו גם איזנקוט. "הצפון צריך להיות באג'נדה של כולם. זו קריאה לדגל. זה אזור מדהים. הוא זקוק עכשיו לעזרה ראשונה דחופה כדי לעמוד על הרגליים. לא הכל פוליטיקה. זו קריאת התעוררות. פוליטיקאים, בואו. מצידי, תגזרו סרטים. אין בעיה. רק בואו ותעזרו".
לסיום, הוא סיפר לי על הצלחות המיזמים שלו בירושלים, איך הוא מעסיק שם 32 אלף עובדי טכנולוגיה, ביניהם גם חרדים רבים, חרדיות, ערבים ממזרח ירושלים. כל הסוגים וכל המינים. "סוד ההצלחה הוא השיתוף, כשכולם מרוויחים, זה מצליח", הוא אומר. ואז מדבר על תל־חי. "ראית את הקמפוס המזרחי של מכללת תל חי?", הוא שואל, ואני לבושתי עונה שלא ראיתי.
"תשמע, זה אמריקה. זה מקום מדהים. מדהים. מה הבעיה של הממשלה להחליט שהיא מחזירה את כל הדוקטורנטים הגולים שלנו מהגולה ומושיבה אותם כאן, בקמפוס, שטובל בטבע מרהיב, בירוק וברעננות מדהימה, פוטרת אותם ממס לחמש שנים, נותנת מלגות מחקר, וכל חברות ההייטק, במקום לעשות שותפויות ופיתוחי מחקר באוקראינה, מה הבעיה לבוא לכאן, לתל־חי? למה לא לתת לחברות הטכנולוגיה הטבה מיוחדת למי שעושה סאב־קונטרקטינג בגליל? אנחנו צריכים כאן גנרל אזרחי, שיעזור לנצח במלחמה על הגליל. זה המאני טיים. תרתי משמע".
התרעות פיקוד העורף