בשנה האחרונה עזבו את ישראל 69,300 ישראלים - וחזרו אליה 19,000. אם נוסיף למספר הנכנסים גם את העולים החדשים - 24,000, עדיין בישראל המאזן הוא שלילי. איבדנו 20,000 ישראלים שיצאו לדרכי העולם. עוד נתונים שניפקה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מלמדים כי גם מספרי העולים נמוכים משהיו בשנה החולפת, וכך גם מספר המגיעים לאיחוד משפחות.
הנתונים הללו אינם יכולים להפתיע, כי כל אחד ואחת מאיתנו שמע וראה במהלך השנתיים של המלחמה, ואפילו בתקופה שקדמה לה - תקופת ההפיכה המשטרית והמחאות נגדה - יותר ויותר ישראלים שמעדיפים לארוז את הבית והמשפחה ולמצוא מדינה אחרת על פני כדור הארץ.
היו בעבר גלי ירידה מישראל. היה גל גדול ב־1948 אחרי קום המדינה. התנאים בישראל היו קשים מאוד, ועולים רבים באו ויצאו. היה גל אחר ב־1967, ערב מלחמת ששת הימים. המצב הכלכלי בישראל הידרדר, היה מיתון, ורבים עזבו. הבדיחה המטופשת שנהגה אז אמרה: "שהאחרון יכבה את האור". האור לא כבה, כידוע, ומלחמת ששת הימים דווקא הזרימה לישראל גל של עולים חדשים רבים, בעיקר ממדינות המערב, והמספרים התאזנו.
הפעם הדברים נראים שונים, נראים אחרת, והם בהחלט צריכים להטריד כל אחד ואחת מאיתנו. ישראל משלמת מחיר כבד על השינויים המשטרים הפנימיים ועל המלחמה הארוכה, שאומנם לכאורה הסתיימה, אבל בפועל עדיין נמשכת בדרכים כאלו ואחרות.
מבין האתגרים שעומדים היום לפנינו, זהו האתגר הגדול ביותר. אנחנו מאבדים ציבור גדול, משכיל, בעל יכולת, שנודד מפה ונוטל קוטבו מהעתיד של הארץ הזו; בעלי מקצועות מבוקשים, יזמי הייטק, צעירים וצעירות מוכשרים שעתידם לפניהם. הפגיעה אינה מיידית, וגם אינה נראית בהכרח.
אולם לאורך זמן אין ספק שהיא תיתן אותותיה בהרכב האוכלוסייה וגם בהישגים הכלכליים והחברתיים שלנו. המסר שמעבירים המהגרים החדשים הוא כי ישראל שוב איננה בית בטוח, בית שאפשר לגדל בו ילדים, ובית שאפשר לראות בו עתיד. זהו מסר קשה, שמחלחל לתוך החברה הישראלית ועלול גם לעודד אחרים לצעד דומה.
על מספרים והשקפות
כשר התפוצות נחשפתי להגירה הישראלית, לגלות הישראלית החדשה במלוא היקפה. זה היה מפחיד. כמיליון בעלי אזרחות ישראלית מתגוררים מחוץ לישראל. מקצתם עולים חדשים שבאו לארץ והמשיכו מכאן לגלויות אחרות, אבל רבים מאוד הם בני הארץ הזאת, שגדלו והתחנכו פה, שגידלו כאן גם את ילדיהם וראו בה את מולדתם. ביום בהיר אחד החליטו לפרוש. לפרקים אמרו "לזמן קצר", לפרקים הודו "זה פרק חדש בחיינו".
ממשלת ישראל מתחבטת בין אתגרים רבים, אבל ברגע זה מתמקדת בעיקר בהישרדותה. לשם כך היא מקריבה ערכים יקרים - ערכי היסוד שלנו. היא מוותרת על אחדות השורות, שוויון, חלוקת נטל וכדומה, הכל למען ההישרדות.
בסולם העדיפויות שלה, ההגירה הישראלית אינה מופיעה. היא לא מטפלת בה בשום צורה שהיא. היא אפילו לא דנה בכך, רק מתכחשת. מה שמראה כי ראייתה קצרה עד כדי אוקטובר 2026, המועד המיועד של הבחירות. זאת טעות חמורה.
הממשלה, בהיותה בעלת הסמכות והיכולת, חייבת לפעול בכל יכולתה כדי להאט את קצב הירידה. יש לה כלים ויכולות - אבל אין לה רצון. אולי היא חושבת שמצביעים למפלגות אחרות דווקא עוזבים את הארץ, וזוהי שטות מוחלטת. אמרתי כבר כי עוזבים את הארץ אנשים טובים, בעלי יכולות, אנשים טובים שאנחנו זקוקים להם כיום ובעתיד. לא מעניינת ההשקפה הפוליטית שלהם, חשוב רק שאנחנו מאבדים את העתיד שלנו.
את המחיר על המחדל הזה נשלם בשנים הבאות. כשם שהממשלה לא נותנת דעתה על תוכניות עתידיות, כך גם את החזית הזאת היא משאירה מופקרת.
הכותב הוא דיקן ההיברו יוניון קולג' בירושלים ויו"ר אגודת חוקרי צבא־חברה, ובעבר היה שר התפוצות ודובר צה"ל
התרעות פיקוד העורף