בחלק השלישי היה דבר אחד שגרם לו להתפרץ. כשעימתו אותו עם יונתן אוריך, הוא זרק לו: "ראש הממשלה אמר בחקירה שאני 'כלום'. אתה, אוריך, קורא לי 'קולגה'. אז מה נכון?". זה רגע שנראה כמו סדק, אבל הוא מראה משהו הרבה יותר עמוק - מה קורה אצל אדם שהערך העצמי שלו בנוי כולו על מה שאחרים חושבים עליו.
בפגיעה נרקיסיסטית (narcissistic injury) הכאב הוא לא על מה שקרה, אלא על מה שזה אומר עליי. על האופן שבו אני משתקף. על השאלה אם אני חשוב בעיני האנשים שאני מעריך יותר מכל. וכשזה הציר, השאלות שמפעילות את האדם הן לא "האם פגעתי?" או "האם נהגתי באופן לא מוסרי?" - אלא "האם אני נחשב?". "האם אני עדיין ראוי?". "האם אני משהו או כלום?".
ויש קשר ישיר בין הרגע הזה שבו הוא נשבר לבין הרגע שבו הוא צועק "מה, אני המצאתי את השיטה?!", כשנשאל על הדלפת המסמך לחו״ל. כי אם הוא יודה שעשה משהו בעייתי מבחינה מוסרית - זה יאיים על הדימוי העצמי שלו כ"ראוי", כ"טוב", כמי ש"מגיע לו להיות בפנים". זאת לא רק הגנה טקטית מול חוקר. זו הגנה פסיכולוגית מול עצמו. כי להודות באחריות אישית לפגיעה מוסרית זה לאיים על כל המבנה של הערך העצמי.
והמשפט שהיה לי הכי קשה לשמוע: "אחרי תשעה חודשים קורס קצינים קיבלתי סרן, והם יכולים להאשים אותי שאני בוגד". אין קשר לוגי בין שני חלקי המשפט. דרגה צבאית לא מוכיחה מוסר. אבל זה בדיוק המנגנון: כאילו הדרגה היא הוכחה למי שאני. כאילו העובדה שמישהו אחר החליט שאני ראוי - מוכיחה שאני ראוי.
הוא לא אומר "אני יודע שאני אדם טוב מתוך מה שאני מרגיש בפנים". הוא אומר "יש לי תעודה חיצונית לערך שלי". וזה מסביר למה ההכרה כל כך ממכרת, אבל לעולם לא מספיקה. אף הכרה חיצונית לא יכולה למלא ריק פנימי. אתה תמיד צריך עוד מינון, עוד אישור. זה כמו לנסות למלא חור באמצעות דברים שנופלים דרכו.
וכשההכרה נפסקת - אתה לא סתם עצוב. אתה מתפרק. כשאוריך אומר לו "אני רואה שהם שברו אותך", פלדשטיין עונה: "לא, החוקרים לא שברו אותי. מי ששבר אותי זה אתה. כי כשאני ישבתי במעצר חשבתי עליך, ואתם לא חשבתם עליי". שימו לב למה שהוא לא אומר: לא "שבר אותי מה שעשינו", לא "שבר אותי שהמדינה נפגעה", אלא "שבר אותי שלא הייתי חשוב לכם".
זו חרדת נטישה טהורה, כי אנשים עם הערכה עצמית תלויה לא באמת רואים את עצמם - הם רואים את עצמם דרך העיניים של אחרים. אז כשהאחר הזה נעלם, אין מראה. אין השתקפות. אין "אני". זו לא רק בדידות. זה להפסיק להתקיים.
ופלדשטיין נזרק פעמיים בו־זמנית: פעם אחת מהמערכת (נתניהו אומר בחקירה שהוא "כלום"), ופעם שנייה מהחבר (אוריך לא חשב עליו). וזה מרסק, כי שני המקורות האלה היו המראות שלו. נתניהו היה אמור לתת הכרה מבחינת מעמד. אוריך היה אמור לתת הכרה מבחינת שייכות. כששתי המראות האלה נשברות בו־זמנית, לא נשאר כלום.
ויש רגע אחד קטן בריאיון עם עמרי אסנהיים שמראה את כל הדינמיקה הזו: צילומי מסך מההתכתבות ביניהם. אוריך כותב לו "תודה" על ריאיון שסידר בטלוויזיה, ופלדשטיין עונה: "בשבילך הכל". במבט ראשון זה נראה כמו ביטוי של חברות, אבל תסתכלו על זה עוד פעם. זו דינמיקה מאוד מוכרת: שירות כסחר באהבה. אני עושה בשבילך, אז אני קיים אצלך. אני נותן לך ערך, אז אני שווה משהו בעיניך. זו לא נדיבות. זו עסקה.
זה גם מסביר את הסתירה שנראית: מצד אחד, הוא "שירת את המדינה", היה קצין, "תרם", ומצד שני, עשה דברים שפגעו במדינה שהוא אמור לשרת. זו לא צביעות - זו היררכיה פנימית. כשצריך לבחור, ההכרה בו מנצחת.
זה לא סיפור על מישהו שהולך שולל. זה סיפור על מישהו שחיפש את עצמו במקום הכי מסוכן - בעיניים של אחרים, ומצא אותו שם לרגע אחד ארוך ומסנוור. עד שהמראה נשברה.
התרעות פיקוד העורף