שינוי זה קשור להבנה נוספת, והיא שאל לנו "להכיל" את מעשיהם של אויבינו, ושהרתעה, שהיא מרכיב חיוני בחוזקה של כל מדינה, אסור לה שתישאר בגדר מושג תיאורטי, אלא חייבת להיתמך במעשים. כמובן, אין הדבר מחייב תקיפה מיידית על כל מעשה שלהם ובכל רגע נתון, אבל ודאי נדרשת תקיפה כזו כשלהערכתנו מסוכן מדי לחכות.
אבל יש שינוי נוסף שאולי חשוב מן השניים הללו. זהו שינוי פסיכולוגי: "לא אכפת לי", התחלנו להגיב להאשמות המופנות אלינו מעל במות העולם. כך אנו אומרים לתוקפים אותנו, וחשוב מזה, כך התחלנו לומר גם לעצמנו. ולא רק לומר, אלא גם להרגיש. העולם "המתורבת" מזדעק נגד כל מהלך שלנו ומעליל עלינו עלילות שווא קשות ביותר, מטיף לנו מוסר, זורק עלינו רפש. ותגובתנו? לא כלום.
הוא ידע שהדברים שמטיחים בו הם שקר ולעיתים קרובות ממש הפוכים מן האמת, אבל הוא התכופף והתרפס כמיטב יכולתו כדי להראות לגוי עד כמה הוא יצור חיובי. "הדברים שאתה אומר פשוט אינם נכונים!", ניסה היהודי להסביר למאשימו. העיקר שיחדל לשנוא את היהודים, אמר לעצמו. אלא שלדאבון ליבו, הגוי השונא לא חדל.
כי הרי מה בעצם עמד מאחורי אוסלו ומאחורי ההתנתקות מעזה - שבשניהם תמכו רוב הישראלים - אם לא הניסיון לרַצות את העולם המערבי, לפחות אצל אלה מבינינו שהייתה להם מספיק תבונה כדי לדעת שאין אפשרות לרַצות את הפלסטינים? עכשיו, אמרו לעצמם, לאחר שניתן לפלסטינים שליטה על הערים ביהודה ושומרון ולאחר שניסוג לחלוטין מרצועת עזה – יבין העולם המערבי הטוב והיפה עד כמה גם אנו טובים ויפים.
אלא שכידוע, הדברים התפתחו אחרת, ולא רק אחרת, אלא הפוך משציפינו. אכן יצאנו מן הערים וסביבתן, וכמה שנים אחר כך נסוגונו מעזה כולה, ומה שקיבלנו בתמורה לא היה הבנת העולם אלא קִללת העולם. ואנו המשכנו להתענות בשומענו אותה, עד שבא 7 באוקטובר וגמל אותנו מאותו הרגל של עינוי עצמי. הוא לימד אותנו סוף־סוף שהקללות כלל אינן קשורות למעשינו, ושלא אנו בוויתורינו או בהצטדקויותינו נשנה במשהו את השנאה.
אומנם, עלינו להסביר את עמדתנו ולהציג את העובדות בפני העולם, כי לא הכל שונאים אותנו, אפילו לא הרוב. ונכון – חשוב שכל אלה יידעו את האמת. אבל שונאים או לא שונאים, עלינו להמשיך לעשות את מה שנחוץ לנו. גם בעצם ימים אלה מוטלים בנו הגידופים, הדיבות וההשמצות, מימיננו ומשמאלנו, אבל שיירת ישראל עוברת.
התרעות פיקוד העורף