אוריך אינו רק יועץ, הוא מוקד, והדרך שבה הלשכה מתנהלת סביבו מלמדת שאסור לתת לו את התחושה שהוא נבגד או ננטש מחשש שיפתח את הפה.
בלשכת ראש הממשלה בחרו להתעלם מפלדשטיין, ולהציג אותו כמי שפעל עצמאית, חרג מסמכות וחצה את הגבולות. זהו נרטיב מוכר היטב לכל מי שמכיר את המערכת. תמיד יש מי שפועל לבד, תמיד יש חריג, תמיד יש טעות אנוש, ותמיד יש מישהו שהופקר.
הפער בין היחס לאוריך לבין היחס לפלדשטיין אינו מקרי. הוא תוצר של היררכיה ברורה, שעל פיה מי שנמצא בליבה האמיתית של הלשכה – מוגן. מי שנמצא בפריפריה – ניתן להקרבה. אוריך לא רק שרד את הפרשה, הוא ניהל אותה. קו ההגנה שנבנה סביבו היה הסתייגות, הכחשה, ריחוק. לא מלחמה חזיתית, אלא ניתוק שקט ממי שעלול לגרור אותו למטה. זהו לא מעשה חריג, זו מקצוענות פוליטית קרה.
כאן נכנס לתמונה ראש הממשלה בנימין נתניהו, והדינמיקה האמיתית מתחילה להיחשף. נתניהו אינו יכול להרשות לעצמו להתנער מאוריך. לא עכשיו, ואולי לא בכלל. לא רק משום שאוריך אוחז בגרונו, אלא משום שאוריך יודע הכל, ודבר לא נעלם מעיניו. הוא היה בקמפיינים, במשברים, בהחלטות, בניסוחים, בשיחות הרגישות. הוא יודע איך מתקבלות החלטות ואיך הן מוצגות לציבור.
בימים שבהם ראש הממשלה מתמודד עם הליכים משפטיים, כל מי שמכיר את המתרחש בתוך הלשכה יודע שיהיה מסוכן אם אוריך ירגיש שהפקירו אותו. לכן הגיבוי חייב להיות מוחלט.
במערכת הפוליטית מדברים בלחש על תרחיש שרבים חרדים מפניו, ויודעים שהוא אפשרי: מה יקרה אם אוריך ירגיש שהוא ננטש או נזרק? מה יקרה אם המערכת שאותה הוא משרת בנאמנות מוחלטת תחליט להקריב אותו? בתרחיש כזה, אוריך עשוי להפסיק להיות יועץ ולהפוך לעד. לא בהכרח מתוך נקמה, אלא מתוך הגנה, הישרדות.
המונח "עד מדינה" מרחף מעל הפרשה כמו ענן כבד, גם אם איש אינו אומר זאת בקול. לא משום שזה מה שיקרה, אלא משום שזהו הקלף החזק ביותר שיש למי שנמצא בלב המערכת ועלול להתרשם שהיא סוגרת עליו. החשש הזה מסביר הרבה מההתנהלות הנוכחית, מהגיבוי ומההגנה המשפטית. זו אינה אהבה, אלא הבנה עמוקה של מאזן אימה.
עסקת נאמנות
המסר בשלב זה לאוריך ברור: אתה לא לבד. המערכת איתך. אבל במסר כלולה דרישה: תישאר איתנו ואל תפתח את הפה. מבקרי המהלך רואים בכך טשטוש גבולות חמור בין מפלגה, הנהגה ושילוב של אינטרס אישי. אחרים רואים בכך צעד הגנתי מחושב. כך או כך, ברור שזהו מהלך שנועד למנוע תרחיש מסוכן במיוחד, שבו יועץ לשעבר יפתח את הפה.
במובן הזה, פלדשטיין הוא תמרור אזהרה. דוגמה חיה למה שקורה למי שאינו מוגן באמת. ההתנערות ממנו מאותתת לאחרים שיש מעגל פנימי, ויש מעגל חיצוני. את מי שבחוץ המערכת לא סופרת. אוריך רואה את הדברים ומבין את המשמעות.
הנאמנות בלשכת ראש הממשלה אינה ערך מוסף, היא עסקה. כל עוד אתה בפנים, אתה מוגן. כשאתה בחוץ, אתה לבד. אוריך עושה הכל כדי להישאר בצד הנכון של המשוואה. גם נתניהו מבין שאסור לאפשר למשוואה להתהפך.
זה אינו כתב אישום אישי, זה כתב אישום מערכתי - של לשכה שבה יועצים מחזיקים כוח עצום ללא אחריות ציבורית, ושל מערכת שבה ההגנה ניתנת לא על פי צדק, אלא על פי סכנה. אוריך אינו חריג. הוא תוצר מושלם של השיטה. דווקא משום כך הוא גם האיום הפוטנציאלי הגדול ביותר. ביום שבו האיש שיודע לשתוק יחליט לדבר – שום גיבוי לא יעזור.
הכל מתנקז לרגע שבלשכה מנסים לדחות. הרגע שבו מישהו מפסיק להיות "נכס", הופך לנטל, ומתחיל להוות סיכון. אלי פלדשטיין כבר נמצא שם. הוא מחוץ למעגל, בלי גיבוי, בלי שכפ"ץ, עם סיפור ועם אינטרס ברור לספר אותו.
מכיוון שהוא דבק בטענתו שפעל בידיעתו ובהסכמתו של אוריך, וממשיך להחזיק בטענה שקיבל חיזוקים, מסרונים והכרת תודה על ההדלפה ל"בילד" ממעסיקו הישיר, הלשכה נאלצה לקבל החלטה להקריב אותו סופית, או להגן על מי שמעליו.
כאן נמצא הפחד האמיתי. אם אוריך ירגיש שנתניהו מהסס, אם יבין שהוא הבא בתור אחרי פלדשטיין, כללי המשחק ישתנו. מי שיודע איך מנוסחים מסרים - יודע גם איך מפרקים אותם. מי שבנה גרסאות - יודע גם איך להפריך אותן. זו הסיבה שהגיבוי של נתניהו חייב להיות מוחלט.
לא מתוך חברות, אלא מתוך צורך. נתניהו אינו יכול להרשות לעצמו שאוריך ירגיש שהוא לבד אפילו לרגע. בפוליטיקה, רגע כזה הוא מה שצריך כדי שמי ששמר על שתיקה יבין שהגיעה העת לדבר.
האירוניה הגדולה היא שאותה הגנה משפטית שמממנת מפלגת הליכוד, ואותו עורך דין שמייצג גם את ראש הממשלה, נראים היום כמו חומת מגן, אך מחר הם עלולים להפוך לראיה. זהות אינטרסים מוחלטת אינה רק הגנה, היא גם חיבור גורלי. זה מה שקורה כשמנגנון ההגנה הופך לסכנה.
הלשכה יכולה להקריב את פלדשטיין. היא לא יכולה להקריב את אוריך. לא כי הוא חשוב יותר, אלא כי הוא יודע יותר. ובפוליטיקה הישראלית הידע המסוכן ביותר הוא אינו מה שנחשף, אלא מי שיכול לחשוף אותו.
עד אז, כולם ישחקו איש־איש את תפקידו. פלדשטיין כחריג, אוריך כנאמן, ונתניהו כמגבה. ההיסטוריה מלמדת שכאשר יותר מדי אנשים נדרשים לשתוק כדי שסיפור יחזיק, הסיפור מתחיל להתפרק. ביום שבו זה יקרה, כבר לא יהיה חשוב מי הדליף ל"בילד".
התרעות פיקוד העורף