ראוי לומר זאת ביושר, גם אם הדבר אינו נוח: נתניהו איננו מנהיג של נאמנות הדדית. הוא איננו "דואג" לאנשיו, ואינו פועל מתוך מחויבות כלפיהם. נאמנות, עבורו, היא דרישה חד־כיוונית. הוא דואג בראש ובראשונה לעצמו - לשרידותו, למעמדו ולשליטתו בזירה. ובכל זאת, סביבו נבנה מעגל צפוף של אנשים הפועלים, משקיעים ולעיתים גם מסתכנים, מתוך תחושת נאמנות עמוקה.
הפרדוקס ברור: הם אינם זוכים ממנו לנאמנות, אך באמצעות הקרבה אליו והאמון שהוא מעניק במשורה, הם זוכים להכרה, להשפעה ולרלוונטיות. עבור רבים, זהו מטבע כוח יקר - לעיתים יקר מדי.
האמון שנתניהו מעניק אינו מובן מאליו. הוא נבנה דרך פעולה מתמשכת, דרך הוכחת נאמנות מוחלטת, דרך נכונות להיות שם ברגעים קשים - ולעיתים גם לשתף פעולה באזורים אפורים. מי שמבין את שפתו, את דרגת חשדנותו ואת גבולות המותר והאסור כפי שהוא מגדיר אותם, זוכה בקרבה: קרבה זמנית, שברירית, אך בעלת עוצמה.
כאן מתגבשת הדינמיקה המסוכנת. אין צורך בהוראות כתובות או בפקודות מפורשות. אנשים לומדים לבד. הם מפנימים את הסטנדרט, את הסגנון ואת תפיסת העולם. השאלה המנחה חדלה להיות "האם זה נכון" או "האם זה חוקי", והופכת ל"האם זה משרת את רצון המנהיג". זהו הרגע שבו האחריות מתפזרת, והמערכת ממשיכה לפעול גם בלי שמישהו יקח עליה בעלות.
המקורות היהודיים מכירים היטב את המנגנון הזה. "בתחבולות תעשה לך מלחמה", נאמר בספר משלי. התחבולה מוצגת ככלי לגיטימי - אך בהקשר ברור: מלחמה מול אויב חיצוני. היא אמצעי זמני, לא דרך חיים. הבעיה מתחילה כאשר תודעת המלחמה אינה נשארת מול אויבים, אלא חודרת פנימה - אל ניהול המדינה, הלשכה והיחסים עם מוסדות שאמורים לפעול באופן עצמאי.
וכאן מתרחש השבר. כאשר מערכת המשפט, הצבא, גופי הפיקוח והתקשורת מוצגים שוב ושוב כאויבים, התחבולה מפסיקה להיות טקטיקה והופכת לשיטה. היא כבר אינה מופנית כלפי יריב חיצוני, אלא כלפי יסודות המערכת עצמה. וכאשר כמעט כל מי שאינו נאמן נתפס כיריב, האנשים סביב המנהיג לומדים במהירות כיצד נכון לפעול כדי להישאר רלוונטיים.
לכך מצטרף מנגנון אנושי נוסף: ריצוי. מול מנהיג כוחני, אינטליגנטי וכריזמטי, אנשים אינם רק מצייתים - הם מנסים להקדים. לנחש. ליזום. הריצוי הזה לרוב אינו מודע. הוא מתבטא בשאלה אחת: מה ייחשב נאמנות, הברקה או הצלחה, ומה ייתפס כבגידה.
כך נוצרת מערכת שפועלת כמעט מעצמה. אין צורך בהנחיות. אין צורך בהוראות. אנשים מקדימים את רצון המנהיג גם בלי שייאמר דבר. כאן מהדהד הפסוק: "אחיך בא במרמה". המקרא איננו מתייפייף - הוא מודה ביושר שהמרמה עובדת, אך גם מזהיר מפני מחירה: קרע, חשדנות ופגיעה מתמשכת במרקם האנושי.
התרעות פיקוד העורף