כבר ארבע שנים שאני לא ישנה, מסיבות טובות כאמור. אבל איך התזונאית אומרת לי ואני מאמינה לה בכל הכוח, כי אני צריכה להיאחז בהצדקה של אי התאמה בין העובדה שאני לא אוכלת הרבה לבין ירידה איטית עד מאוד במשקל - "הקורטיזול שלך עובד שעות נוספות, את לא ישנה מספיק, את בסטרס וזה כאמור משפיע".
אז כן, יותר מכל, רציתי למצוא את עצמי במיטה ישנה כמה שאפשר, עם זאטוטינו שנרדמים בשעה סבירה. כמובן שלצורך התחושה שמדובר בשנה אזרחית מיוחדת, היו גם קישוטי אווירה מנצנצים של היום הזה והזמנת סושי כמיטב המסורת מהמסעדה השווה ההיא, ואפילו כמעט כולנו היינו ביחד ואכלנו בצוותא שזה אירוע בפני עצמו. אבל משהו בתוכי לא היה שלם.
עילי היה אצל הגרוש, מה שלא איפשר לי באמת להנות מהאירוע עד תומו. כל העניין הזה של הסדרי ראייה הוא נושא רגיש בפני עצמו, כי אפילו שעילי רוב הזמן איתנו, החוסר המועט שלו, מועצם באור גדול, תופעה שקורית בלא מעט במשפחות מורכבות. אז השלם מבחינתי, מבחינתנו, הוא שכולנו חמישתנו בצוותא. והידיעה שיש ימים בודדים בחודש שהוא לא נמצא, מאפילה על ליבי וכובשת את נשמתי בניחוח חמוץ.
זר לא יבין זאת, אנשים שלא עוברים את הדבר הזה לעולם לא יבינו זאת. גרושים עם ילדים, תמיד ירגישו את חתיכת הפאזל החסרה בלב, לא משנה כמה ילדים נוספים יש להם. וזה נושא כאוב. נכון שאין שלמה ממני בנושא הגירושים ואין לי ספק שעילי אהוב ועטוף מכל הכיוונים, אבל משהו בי כאמא מרגיש החמצה, כאב, שוני, היפרדות הישרדותית. באופן מטאפורי, אני ממש חשה שהוא נלקח מרחמי ללא רצוני. זהו המצב שאצטרך לחיות איתו עד שיהיה בגיר. ובחזרה ללוח החזון שלא נכתב מעולם.
הבטחתי לעצמי משהו- השנה יהיו פחות שיתופים ברשתות החברתיות של אירועים חברתיים ומשפחתיים, ותהיה יותר התמקדות בהתעצמות מקצועית- סדנאות כתיבה, הרצאות ופוקוס מיוחד בהוצאת ספר נוסף או סדרה או פודקאסט. יותר התמקדות ברוח ובנפש, פחות במה שמצטלם מגניב, טוב וסקסי. הבטחה נוספת בין ליבי לנשמתי- בריאות לכולם.
התמקדות ביש, הקיים, בהווה. בבריאות הנפשית והפיזית של כולנו. יותר זמן משפחה ופחות צורך להרגיש פספוס מאירועים ובאירועים חברתיים. בכלל, הפומו הבלתי נסבל הזה, הצורך בלהיות ולעשות שם, במקום להיות בכאן, בהווה, זהו חטא שאני חוטאת מול עצמי כבר שנים רבות. עם השנים ועבודה טיפולית שלי מול עצמי אני יודעת ומבינה את המציאות לאשורה. אני משתדלת להיות נוכחת, עם פחות השוואות לסביבה והאשמה עצמית של מה יכולתי להיות והיכן יכולתי להיות מבחינה מקצועית ואולי לעתים חברתית.
והדבר שיכול להיות הכי מועצם עבורי השנה, שהחלטתי לעשות ברוגע, בנחת, כשאני באמת שם הוא לנסוע לריטריט כתיבה עם עצמי במקום מרוחק. להתמסר לכתיבה של תסריט וספר בארץ אחרת, או כאן במדבר עוד השנה, כי זה מגיע לנפש שלי, להוויה שלי. דבר אחד ברור לי- כדי שהיצירה תגיע, אני צריכה לקרב אותה אליי, בזכוכית מגדלת, בחיבוק. ואני בטוחה שעוד ישמעו עליה מהדהדת למרחקים.
התרעות פיקוד העורף