זה אולי עבד לקואליציה הזאת טרם האסון, ואפילו תוך כדי המלחמה, אבל כעת, ביום שאחרי, איך אפשר להצדיק את הפקרת הצפון המדהים שלנו? לא רק שתושבי הצפון המפונים כולם, כולל תושבי קריית שמונה, היו צריכים לחזור לבתיהם – היה צריך להיווצר ביקוש של משפחות צעירות, שבוחרות לבנות את חייהן בצפון החדש. מדינה שמעודדת התיישבות ובניין הארץ, ועסוקה בהפיכת הצפון לפאר היצירה הישראלית, נותנת מענה ציוני הולם לפינוי הארוך ולמלחמה. זו המהות של חוסן לאומי. זו ערבות הדדית. זוהי הרוח הישראלית.
במקום זה, קיבלנו מסע של מריחה, קיצוצים ועיכובי תקציבים ופארסת מינויים מכוערת. הפכו את פרויקט שיקום הצפון לעניין שתלוי במינוי מקורב למִנהלת או בבחירת חבר מרכז ליכוד המקורב לראש הרשות. כשאלה לא הצליחו, הממשלה העמיקה את הפקרתה ונעלמה כליל. הממשלה הזאת בעצם אמרה לתושבי קריית שמונה: לא בחרתם בראש העיר שבו נתניהו רצה? אז העיר שלכם, שפונתה לאחר הפקרה פושעת, לא תקבל שקל. לא הצלחנו למנות מקורב למנהלת לשיקום הצפון? אז בסוף יסגרו אותה ויקצצו בתקציבה קרוב לשלושה מיליארד שקלים.
אוזלת היד וההפקרה ברורות. השאלה היא מה אנחנו עושים במקום, מה אנחנו מציעים, ואיך ניתן יהיה סוף־סוף לממש מציאות אחרת, של צפון משגשג ואיתן בעזרת המדינה – כחזון ציוני, חברתי וביטחוני עדכני.
הגשתי בתקופה הזאת כעשר הצעות חוק ייעודיות לצפון, לא כי אני חושבת שהממשלה הזאת תעביר אותן, אלא כי אני חושבת שאנחנו צריכים לדעת מה נכון לעשות ביום שאחרי. גם החוקים האלה הם רק קומץ מההשקעה והפיתוח שצריכים להיעשות באזור הצפון, השקעה מניבת צמיחה שתיתן חוסן אמיתי. די עם החלטות ממשלה שאינן ממומשות. יש לעגן בחוק את שיקום הצפון ובנייתו, עם תקציב ברור. די לנדבות ולפירורים, זמן למעשים.
בוועדת הכספים ניכרת הביזה התקציבית הקשה והכואבת בזמן מלחמה, וגם עכשיו, לטובת נושאים מיותרים ולא לאומיים, אל מול הקמצנות והאטימות לצרכים של תושבים שהופקרו. את הכאב והכעס על כך יש לנתב לפעולה, לחזון, ליצירת מציאות אחרת. ישראל חייבת לחזור להיות מדינה שמקבלת אחריות על אזרחיה בנדיבות, בחמלה ובחתירה לשוויון. הכוח של המדינה האהובה שלנו הוא בערבות ההדדית. התפרקות מהערך הבסיסי הזה הביאה אותנו אל התהום, והבנייה מחדש שלו תהיה התקומה.
התרעות פיקוד העורף