הציבור הישראלי אינו חלוק בשאלה אם היה מחדל, אלא בשאלה מי מוסמך לברר אותו, ובעיקר אם אפשר להאמין לתוצאת הבירור.
לחלק מהציבור אין אמון בוועדת חקירה ממלכתית בשל תחושה מתמשכת של נתק בין מוסדות המדינה ובין אזרחים שחווים אותם כחד־צדדיים. מנגד, בעיני חלקים אחרים בציבור כל ניסיון לערער על ועדה ממלכתית נתפס כבריחה מאחריות, כניסיון למסמס אמת ולהתחמק מחשבון נפש. וכשאין אמון במי שאמור לברר את האמת, גם האמת עצמה הופכת לחשודה.
הבעיה היא שחיקת האמון במנגנונים עצמם. זהו שבר עמוק שנוצר לאורך שנים, והוא אינו נפתר באמצעות שינוי שמות, איזונים טכניים, או תוספת של גורם כזה או אחר להרכב הוועדה. בפועל, המחלוקת על זהות הגוף שמרכיב את הוועדה משקפת חשש עמוק יותר: שהממנה ישפיע גם על התוצאה.
בלי מנגנון כזה, כל ועדה, מקצועית וישרה ככל שתהיה, תיראה כהמשך המאבק הפוליטי באמצעים אחרים, וכל ממצא יהפוך לנשק פוליטי במקום לאמת משקמת. חקירה אמיתית אינה יכולה להיתפס כמשפט שדה, וגם לא כתהליך סגור שמנותק מהציבור. היא חייבת להיתפס כמהלך לאומי, שמטרתו, במקרה זה, הבטחת עתיד בטוח יותר. זו אינה פשרה פוליטית, אלא תנאי לחוסן לאומי.
הדרך היחידה לחקירה שתוביל לתיקון אמיתי עוברת בהשבת האמון, לפני בירור האמת.
התרעות פיקוד העורף