זהו סיפור אנושי. אבל סיפור אנושי איננו כתב הגנה, כי רגשות אינם משנים עובדות. והעובדות, כפי שהן עולות מדבריו של פלדשטיין, מציירות דפוס התנהלות שאי אפשר להלבינו. פלדשטיין סיפר על עבירות שעשה במודע. אולי כי רצה לזכות באהדת ראש הממשלה, אולי כי "השתן עלה לו לראש", אולי גם וגם.
את המסמך שפלדשטיין קיבל מאותו נגד הוא לא העביר לראש הממשלה, כפי שהנגד היה משוכנע, אלא לעיתון זר – וזאת כשהוא יודע שהמסמך נפסל על ידי הצנזורה, לדבריו, בגלל הדרך שבה המסמך הגיע לידיו. ובכל זאת, בריאיון הוא הצטדק: מה בכלל עשיתי? "כולם עושים את זה“. אלא שפלדשטיין איננו כולם, והוא מכיר את הכללים ובחר להפר אותם. אחר כך הוא גם ניסה למכור לנו סיפור על שליחות למען מדינת ישראל, למען ראש הממשלה.
לדעתי, מעשיו אינם נובעים משליחות, אלא מאגו מנופח. אני מאמינה לו כשהוא בוכה, ואפילו כשהוא כועס על כך שאיש לא בא להציל אותו מהבור שאליו נזרק. בעולמו הפנימי, פלדשטיין מאמין שראש הממשלה חייב לו. הוא הרי עשה מה שעשה למענו. פלדשטיין סיפר בריאיון שהוא חונך על ערכים. אבל איפה היו הערכים האלה כשהוא בחר ביודעין ובמאמץ לעקוף את הצנזורה ולמעשה לעבור לכאורה על החוק?
פלדשטיין המשיך להסתובב שבועות בתוך החבורה הקרובה לראש הממשלה לאחר שלא עבר סיווג ביטחוני. איך זה קורה? כיצד ראש הסגל ושב"כ מאפשרים זאת? המחדלים כאן אינם נקודתיים, הם מצטברים בערימות. והדבר המטריד מכל: כל זה קורה בזמן מלחמה, כשביטחון המדינה וחייהם של אלפי חיילים בסכנה.
נס גדול היה כאן בשנתיים האחרונות, אבל מדינה אינה יכולה להתקיים על ניסים. היא מתקיימת על כללים, גבולות ואחריות. בינתיים, האש ממשיכה לבעור במנורה. נקווה שהפישרים לא יכבו לנו אותה.
התרעות פיקוד העורף