לכלכלה המודרנית יש פרדוקס מובנה. הנכסים החשובים ביותר לקיום האנושי - מים, קרקע פורייה ומערכות אקולוגיות יציבות אינם רשומים בשום מאזן. הם אינם מניבים תזרים, אינם שייכים לאיש, ולכן גם אינם מוגנים. כל עוד הטבע נתפס כ"מחוץ למערכת", ההרס שלו נתפס כבעיה צדדית ולא כמשתנה מקר כלכלי. אבל המציאות אחרת וזו מתחילה לכפות תיקון.
כדי להבין עד כמה, כדאי להתעכב על עבודתו של מרכז שטוקהולם לחקר החוסן (Stockholm Resilience Center), הגוף המדעי שמוביל את מסגרת "הגבולות הפלנטריים". המסגרת הזו מתארת תשעה גבולות טבעיים המגדירים את טווח הפעולה הבטוח של האנושות מאקלים ומגוון ביולוגי ועד מים מתוקים, שימושי קרקע וחומציות האוקיינוסים. על פי העדכון האחרון, שישה מהגבולות כבר נחצו. זה אינו תרחיש עתידי. זו מדידה ממשית של חריגה מהיכולת של המערכות הטבעיות לייצב את העולם שבו הכלכלה פועלת.
העדויות הנ"ל מגיעות מכל עבר. הפלטפורמה הבין ממשלתית למגוון ביולוגי (IPBES) מצביעה על קצב הכחדת זנים חסר תקדים. הפאנל הבין ממשלתי לשינויי אקלים (IPCC) מתעד האצה בטמפרטורות ובקיצוניות האקלימית. איכות המים בעולם מתדרדרת, ועומס הדשנים הכימיים - חנקן וזרחן חורג פי כמה מהיכולת הטבעית לעבד אותם. זהו שינוי מערכתי, לא סדרת אירועים נקודתית. וכאשר מערכות טבע מאבדות את יציבותן, המערכת הכלכלית כולה מתחילה לייצר סיכונים חדשים, לא ליניאריים ולעיתים בלתי הפיכים.
גופים מאקרו פיננסים כבר מאותתים בכיוון זה. רשת ה-NGFS בה חברים בנקים מרכזיים ורגולטורים, הפועלת להטמעת שיקולי אקלים במערכת הפיננסית, מזהירה שסיכוני טבע הם סיכונים מערכתיים. הבנק להסדרים בינלאומיים (BIS) מתאר את סיכוני הטבע והאקלים כלא ליניאריים, מערכתיים ובלתי ניתנים לניהול באמצעות מודלים מסורתיים. קרן המטבע הבינלאומית (IMF) מגדירה את אובדן הטבע והמגוון הביולוגי כ"סיכון מאקרו קריטי" המשפיע על צמיחה, יציבות פיננסית, אינפלציה והיציבות הפיסקלית. מבחינת העולם הפיננסי, אלה כבר אינן שאלות של קיימות. אלה הינן שאלות של יציבות.
גם בישראל הסימנים כבר כאן. על פי רשות המים והמשרד להגנת הסביבה, מקורות מים טבעיים בישראל מצויים תחת לחץ רב־שנתי כתוצאה מירידה בזרימות, עלייה בטמפרטורות, זיהום ושאיבת יתר; משרד החקלאות ומכון וולקני מצביעים על ירידה ביבולים של גידולים הרגישים לחום ועל השפעות ממשיות של שינויי אקלים על הפרי, העונות ותפוקות השדה; מחקרים של המכון לחקר ימים ואגמים, רשות הטבע והגנים והאקדמיה מצביעים על ירידה דרמטית באוכלוסיות דגי החוף בים התיכון עד כדי משבר דיג מוצהר; ורשות שוק ההון ומבטחי המשנה הגלובליים מראים עלייה בחשיפות של חברות ביטוח לנזקי הצפות, גלי חום ושריפות, תופעה המוחמרת על רקע שינויי אקלים.
ניתן לסכם ולאמר שכולם קשורים ישירות להיחלשות מערכות טבע. זו אינה בעיה אקולוגית מרוחקת. זהו סיכון עסקי, תפעולי ופיננסי, שמשפיע על ביטחון מזון, על תשתיות, על אשראי, ועל היכולת של המשק לייצר צמיחה.
ומכאן עולה שאלה משמעותית ביותר - מדוע הכסף לא זורם למקומות הנכונים? והתשובה הכואבת אך הנכונה הינה מפני שהטבע אינו רשום כנכס, אין לו בעלים ממשי, אין לו תזרים מזומנים, והוא אינו מתורגם לשורת רווח. השוק המודרני יודע להעריך סיכון אשראי, אך מתקשה להעריך סיכון הנובע מקריסת מערכות אקולוגיות. כך נוצר אחד מכשלי השוק הגדולים של זמננו המתבטא בערך כלכלי אדיר שאינו מגובה ומתבטא במישרין לערך פיננסי.
בתוך התופעה המדאיגה, נכון לציין כי בכל זאת, מופיעים ניצני שינוי. קיים גידול בהיקף הנפקות אג"ח תאגידים המקושרות לטבע. מסגרות דיווח חדשות כמו) TNFD כוח המשימה לגילויים פיננסיים הקשורים לטבע) נכנסות לשימוש. משקיעים מוסדיים גדולים מצטרפים ליוזמות בינלאומיות כגון ,Nature Action 100 קואליציית משקיעים גלובלית שמקדמת מחויבות תאגידית להפחתת פגיעה במערכות טבע ולניהול סיכוני טבע ומגוון ביולוגי. מדינות מתחילות להנפיק אג"ח שתנאי המימון שלהן תלויים ביעדי טבע.
אני כותב זאת, בין היתר, מתוך ניסיון של שנים בעולם הפיננסי בעולמות של ניהול סיכונים וסיכויים. ברור לי שהכנסת הטבע לשיח הפיננסי איננה עניין של אידיאולוגיה. זו דרישה בסיסית לניהול סיכונים, לשמירה על יציבות, וליצירת עתיד כלכלי שניתן באמת להסתמך עליו. כי בסופו של דבר, השאלה איננה האם לכלול את הטבע במערכת הפיננסית - אלא כמה זמן עוד נוכל להרשות לעצמנו שלא לעשות זאת.
התרעות פיקוד העורף