כאיראני יליד שיראז, שמביט מרחוק על ההפגנות במולדת שאותה עזבתי, אני אופטימי יותר מתמיד שסופו של משטר האייתולות מתקרב. אם זה לא יקרה עכשיו, זאת לפחות תחילתו של הסוף, כמו רכב שטיפס על הר תלול, ועכשיו נמצא בירידה. אי אפשר לעצור אותו ואין דרך חזרה. המשטר איבד לגיטימיות והוא בצרות קשות.
ההפגנות שמתקיימות בימים אלה בערי איראן שונות מההפגנות שהתקיימו בעבר. כולם זוכרים את מהומות החיג'אב, שהיו חלק מגלי מחאה שהתרחשו בשני העשורים האחרונים. אבל שום דבר לא משתווה למה שקורה עכשיו. לפני עשרים שנה אנשים ביקשו חופש ביטוי, חופש דעה וחופש חברתי. אבל עכשיו הם לא רוצים את המשטר בכלל. הם לא מבקשים חופש, או כלכלה טובה יותר, או חיים טובים יותר. הם לא רוצים בכלל את המשטר.
והסיבה לכך שכעת ההמונים לא רוצים את המשטר היא כלכלית וחברתית. אם תלך היום לאיראן ותקנה חצי קילו שעועית, באותו סכום ניתן היה לקנות ב-1978 אפשר היה לקנות באותו סכום 27 מכוניות. כך שאנשים סובלים נורא, גם כלכלית וגם חברתית. הם מכים נשים שאין להן חיג'אב, מוציאים להורג גברים, נוצרים שהתאסלמו, מוסלמים שהמירו דתם, יש עינויים, מאסרים. האינטרנט כולו חסום - אינסטגרם, פייסבוק, יוטיוב - הכול חסום, והאנשים נאלצים לקנות VPN כדי להתחבר.
התקיפה הישראלית עודדה את הציבור לקום ולהפגין, והמשטר באיראן נאלץ להביא שכירי חרב ערביים מלבנון ומעיראק כדי לדכא את ההפגנות, כי אין להם מספיק אנשים שיסכימו להכות את עמם. עכשיו הזמן הנכון לחסל את ראשי המשטר, כי עכשיו האנשים אמיצים ומוכנים לצאת לרחובות. אני מאמין שעוד השנה, ב-2026, המשטר הזה ייפול.
התרעות פיקוד העורף