סומליה היא מדינת ענק כושלת | יוסי אחמאיר

אין מדינה בעולם שתוותר על נתח משטחה לטובת הקמת מדינה חדשה. סין לא תוותר על טייוואן, ספרד לא תוותר על קטלוניה, טורקיה לא תוותר על כורדיסטן, צרפת לא תוותר על קורסיקה, מרוקו לא תוותר על סהרה המערבית, רוסיה לא תוותר על קרים וכן הלאה. לכן, גם סומליה לא תוותר על סומלילנד, החולשת ממערב, כמו תימן ממזרח, על המבואה לים האדום.

סומליה היא מדינת ענק כושלת, אחת העניות ביותר בעולם, עם מיקום גיאו־אסטרטגי רב־חשיבות. סומלילנד מתנהלת כבר עשרות שנים כחבל עצמאי, אך להכרה בינלאומית לא זכתה. אין הבדל גדול בין שני חלקי סומליה השוממים, האסלאם הסוני הוא הדת בשניהם, ועדיין שישה מיליונים סומלילנדים חשים צורך בעצמאות, כמדינה לגיטימית שחותרת לקדמה ולפתיחות. מדוע הקהילה הבינלאומית אינה מכירה בה? אותה שאלה אפשר לשאול לגבי טייוואן או כורדיסטן, למשל. הכל עניין של אינטרסים קרים וכניעה למדינות האם, כמו המעצמה הסינית. במקרה של סומלילנד, זהו העולם הערבי־אסלאמי, בעל השאיפות האימפריאליסטיות, שרוצה לשמור על שלמות האחות סומליה, הענייה המרודה.

בא נתניהו והטיל “פצצה” עולמית: ישראל, כמדינה ראשונה, מכירה בעצמאות סומלילנד. הכרה שהיכתה גלים ברחבי תבל ועוררה פרצי שמחה והערצה לישראל במדינה הבלתי מוכרת, שטראמפ אפילו לא ידע על קיומה. בכך ישראל הוכיחה שוב את היותה מעצמה צבאית ודיפלומטית מספר אחת במזרח התיכון, מול אויביה ובמיוחד מול שלטון הטרור החות’י שמעבר למפרץ עדן. ישנם גם אינטרסים ביטחוניים להכרה הזאת, שהביאה לכך שנראה שבמדינה המוסלמית מתנופפים כיום יותר דגלי כחול־לבן מאשר בישראל עצמה.

מקרה סומלילנד הוא דוגמה מובהקת לצביעות העולמית ביחס לסכסוך הישראלי־ערבי, ובמיוחד כלפי הרשות הפלסטינית. הראיס אבו מאזן מיהר להודיע כי הוא “תומך באופן מלא באחדות, בריבונות ובשלמות הטריטוריאלית של סומליה, ודוחה כל הכרה הדדית בין ישראל ל’אזור סומלילנד’”. מה שהוא דורש לעצמו, הוא שולל מהסומלילנדים. זו הרשות העוינת שמבקשת לכונן מדינה עצמאית משלה, בעלת שאיפות לשלול את קיומה של ישראל. סומלילנד, לעומת זאת, אינה מאיימת על סומליה.

מתוך שנאה לישראל, זירת האו”ם הפכה לכר פעולה למען הקמת אותה מדינה פלסטינית, חסרת כל מסורת לאומית ובסיס קיומי, אשר כל מטרתה לשמש קרש קפיצה ל”7 באוקטובר” שני שימיט חורבן על ישראל. מנגד, זירת האו”ם הפכה לכר התנגדות להכרה בסומלילנד. זה האו”ם שאינו מכיר בטייוואן מפחד מהענק הסיני. ככל שמוצדקת עצמאותן של סומלילנד, טייוואן, קטלוניה, כורדיסטן ועוד, כחבלי ארץ של לאומים מוגדרים, מובהקים, שקיומם הנפרד אינו מסכן את מדינת האם, כך אין הצדקה למדינה פלסטינית, שתזעזע את שלום האזור כולו.

גם פשע 7 באוקטובר אינו משנה את דעת רוב מדינות תבל בעד הכרה באותה ישות פלסטינית זעירה ומסוכנת. ישות שאמורה לבתר את ישראל על ידי מסדרון בין עזה ליו”ש, ולקרב את מימוש התאווה הערבית למדינה אחת “מן הים עד הנהר”. רבות המדינות שלא יצטערו אם ישראל תיעלם מהמפה – וזוהי סיבה נוספת לתמיכה זדונית בהקמת מדינה ערבית בלב ארץ ישראל.

ההיגיון הצרוף אומר שאין מקום לחלוקת השטח המצומצם בין הירדן לים. ועוד הוא אומר, שמדינה פלסטינית קיימת כבר הלכה למעשה בגדה המזרחית, ושמה ירדן. פתרון שונה הוא הקצאת שטח מדברי, אם בצפון סיני או בצפון סעודיה, ולכונן שם ישות עצמאית לערבים המכונים פלסטינים. הצעה הגיונית שנדחית על הסף על ידי מצרים וסעודיה. וכי הן יסכימו לוותר ולו על סמ”ר משטחן? וכי איננו זוכרים איך מצרים הייתה מוכנה לפוצץ את הסכם השלום עם ישראל אם זו האחרונה לא תוותר על הקמ”ר של טאבה?

בצדק הכירה ממשלת ישראל בעצמאות סומלילנד. בצדק היא מתנגדת באופן נמרץ להקמת מדינת חמאס בסמוך לנתניה, עפולה, נתב”ג ופתח תקווה. דבר לא יקרה לסומליה אם תפסיק את מלחמתה, הדיפלומטית בינתיים, בסומלילנד. אבל פלסטינלנד? חמאסלנד? כאן, ביו”ש, בלב ארצנו? ועוד אחרי 7 באוקטובר? חבל שישנם בתוכנו גורמים פוליטיים הוזים שאת הלקח לא למדו ועדיין סבורים שרק נסיגה והכרה ב”מדינת 7 באוקטובר” ישימו קץ לסכסוך בן 120 השנה.