הפעילות האמריקאית בוונצואלה אינה סיפור מקומי, אלא מהלך גיאו־אסטרטגי רחב שמכוון מעבר לקראקס, למאגרי הנפט ולמשטרו של מדורו. וושינגטון משתמשת בוונצואלה כזירת ניסוי וכאיתות – לאיראן, לרוסיה, לסין, לצפון קוריאה ולכל שחקן שמערער על הסדר העולמי שהאמריקאים מבקשים לשמר.
ונצואלה הפכה בשנים האחרונות לצומת בעייתי במיוחד: נוכחות רוסית ביטחונית, מעורבות סינית כלכלית עמוקה, שיתופי פעולה עם איראן בתחומי האנרגיה, הדלקים ועקיפת הסנקציות. מבחינת ארצות הברית, זהו איום בחצר האחורית שלה, אך גם הזדמנות.
המסר הראשון ברור: לא עוד אדישות. אחרי שנים של מדיניות רופסת יחסית באמריקה הלטינית, ארצות הברית מאותתת למדינות אחרות שהיא מוכנה לשלב לחץ כלכלי, מהלכים דיפלומטיים, פעילות מודיעינית ואיומים מרומזים – בלי להיגרר למלחמה כוללת. זו תבנית פעולה שמכוונת גם למזרח התיכון.
איראן, למשל, רואה היטב מה קורה בוונצואלה. טהרן השתמשה במדינה כדי לייצא ידע, ציוד ואנשי מקצוע, ולבחון עד כמה רחוק אפשר ללכת בלי לשלם מחיר. התגובה האמריקאית משדרת לאיראנים: מרחבי פעולה מרוחקים אינם חסינים, והקשר בין זירות הוא דו־כיווני. מה שקורה בקראקס משפיע על טהרן – ולהפך.
גם רוסיה קולטת את האיתות. ונצואלה היא אחד ממעוזי ההשפעה הבודדים שנותרו לה בחצי הכדור המערבי. חיזוק הנוכחות האמריקאית שם נועד להבהיר לקרמלין: ניסיונות לאתגר את ארצות הברית בזירות משניות ייענו בלחץ ממוקד, לא בהכרח באוקראינה, אלא במקום אחר, פחות צפוי.
סין, מצידה, עוקבת בדאגה. ההשקעות שלה בוונצואלה נועדו להבטיח משאבי אנרגיה, השפעה פוליטית ועמדת פתיחה לעימות עם ארצות הברית. הפעולה האמריקאית אומרת לבייג’ינג שהכלכלה אינה מהווה חיץ מפני עימות, ושגם פרויקטים “אזרחיים” עלולים להפוך לנקודת חיכוך אסטרטגית.
אפילו צפון קוריאה, שחקנית קטנה אך רעשנית, לומדת את הלקח: ארצות הברית בוחנת מחדש את נכונותה לפעול בעקיפין בזירות שאינן הכותרת הראשית כדי לייצר הרתעה מצטברת.
עבור ישראל, מדובר בהתפתחות קריטית. ראשית, מתחזקת ההבנה שארצות הברית חוזרת לחשוב במונחים של מאזן כוחות עולמי, ולא של ניהול משברים נקודתיים. שנית, וושינגטון מאותתת שהיא מחפשת שותפים אזוריים יציבים, חכמים ויוזמים – ולא רק מגיבים. לישראל יש הזדמנות להעמקת הדיאלוג האסטרטגי עם ארצות הברית סביב איראן, להדגשת הקשר בין זירות, ולהבהרה שמה שקורה במזרח התיכון אינו מנותק מוונצואלה, מאוקראינה או מים סין הדרומי. מי שמבין את התמונה הרחבה משפיע עליה.
בסופו של דבר, ונצואלה אינה המטרה. היא האמצעי. והמסר האמריקאי ברור: הסבלנות נגמרת, המשחק הגלובלי חוזר להיות קשוח, ומי שלא קורא נכון את האיתותים עלול לגלות את זה מאוחר מדי.