מלחמת 7 באוקטובר עשתה בנו שמות. אחד הביטויים למצב הקשה הוא העלייה במספר החיילים שהתאבדו. אפילו לפי הנתונים הרשמיים של צה"ל, מספר החיילים שהתאבדו בעודם בשירות פעיל עלה בהשוואה לשנים קודמות.
צה"ל - לא במקרה ונראה שלא רק מילולית - אינו סופר את חייליו שהתאבדו בתום שירותם הפעיל. לפי נתונים שפרסם עיתון "הארץ" בתחילת דצמבר, לפחות 15 חיילים שלא היו בשירות פעיל שמו קץ לחייהם מאז תחילת המלחמה בשל בעיות נפשיות שככל הנראה קשורות לשירותם הצבאי.
אלא שבתום עבודה בת כחצי שנה פורסמו בשבוע שעבר מסקנותיה של ועדת אלמוז ולימדו שמה שהיה הוא שיהיה: חיילים וקצינים שהתאבדו לאחר שחרורם לא יוכרו כחללי צה"ל.
הם ימשיכו להיקבר בבתי עלמין אזרחיים, להלוויותיהם האזרחיות יתווספו “סממנים צבאיים" ונציגי צה"ל ילוו את המשפחה עד לטיפול מול משרד הביטחון. גם המעט הזה, אגב, יקרה רק כשייקבע שיש קשר בין ההתאבדות לשירות הצבאי, וכשההתאבדות התרחשה עד שנתיים מתום השירות.
הגיבורים האלה, שסיכנו את חייהם בשירות צה"ל ומדינת ישראל, שחירפו את נפשם עד שלא יכלה עוד להכיל את אימי הקרב, לא יזכו בהכרה כחללי צה"ל, אחרי שנלחמו, שאיבדו אחים לנשק, שהתמודדו עם פציעות מוסריות.
אפשר לתהות באשר לחשיבותה של ההכרה, אולם לבני המשפחות, המתמודדים עם האובדן המורכב, עם רגשות האשמה, וכן, עדיין גם עם הבושה, להם ההכרה הייתה יכולה לעזור.
הן ימשיכו להתקיים במקום שבו גבורת הקרב נשכחה, הן ימשיכו להתנצל על מות בניהן האהובים, לכאוב את אוזלת ידן שקצרה מלהושיע, להתבייש על לא עוול בכפן.
כי מי שצריך להתבייש הוא מי שאינו מכיר בגיבורים הללו, מי שאינו מזהה את העוול שנעשה להם. עוול כפול: העובדה שמצוקתם לא זוהתה בזמן ולא טופלה כראוי, והעובדה שלאחר מותם הם אינם מוכרים כחללי צה"ל.
האחריות הזאת לא תתבטא בהכרה במתאבדים לאחר השירות כחללי צה"ל, בקבורה צבאית, בהנצחה ביחידות או בהזמנת משפחותיהם לטקסי ההתייחדות השנתיים.
אבל, מבטיחה הוועדה, הצבא ישלח מפקד וזר פרחים להלוויה, ונציגיו ילוו את המשפחה בהליך ההכרה במתאבד כ"נספה בעקבות השירות". על זה מתבקש לומר, “תודה, באמת, לא הייתם צריכים".
התרעות פיקוד העורף