החדשות הטובות הן שהנשיא טראמפ חזר על הדרישה החד-משמעית שהחמאס אכן יתפרק מנשקו וירפה מעזה (אבל לא ממש התנה בכך כל התקדמות ושיקום); הוא גם הבהיר למדינות ערב שהן אחראיות ואמורות היו לערוב לעניין – וזה דורש המשך נחוש. הצרה היא שבנימין נתניהו עושה בפועל בדיוק את מה שנדרש כדי שהמצב הרע יימשך. הרושם המובהק הוא שארצות הברית נחושה הרבה יותר מישראל ליישם את תוכנית עשרים הנקודות הכוללת את פירוק חמאס מנשקו והחלפתו בהנהגה פלסטינית אחרת.
למרות זאת נתניהו קיבל תופינים מלוא הטנא מהנשיא. בעניין איראן, ובאופן מפתיע, מצטייר גיבוי לפעולה ישראלית נגד מערך הטילים – ובמישור הפוליטי טראמפ קרא לו גיבור מלחמה , אמר שישראל לא היה שורדת בלעדיו (עלבון לשאר הישראלים), ואמר (או שיקר) שהנשיא הרצוג הבטיח לו שהחנינה בדרך. בתמורה נתניהו נאלץ לבלוע צפרדע כאשר טראמפ רמז שאם תעבור רפורמות הרשות הפלסטינית תוכל להיות פרטנר בעזה. הוא עשה זאת כמי שכפאו שד.
בפועל, בשוך הרעש והצלצולים, הממשלה משדרת שכל התקדמות היא בלתי אפשרית (או שמא לא רצוייה) אלא באמצעות כוח, ומקווה שלאחר תקופה של ייאוש ואכזבה אפשר יהיה לחדש את המלחמה באישור טראמפ – וגם לכך נתניהו קיבל סוג של קריצה מהפריץ הנדיב. הגישה הזו מתאימה מצויין לקואליציית הקנאים והמשתמטים של נתניהו, אבל פחות לבוחר הישראלי שקצה נפשו במלחמות.
בחירה בנתיב זה היא בכייה לדורות, שעלולה לגרום נזק הרבה אחרי שטראמפ כבר לא בבית הלבן. מה אפשר היה לעשות במקום, , אם לישראל הייתה ממשלה ממלכתית ואחראית?
החמאס לא יזוז ממקומו בלי לחץ מוחץ ויעיל בכל הערוצים האפשריים מהמדינות הערביות והציבור הפלסטיני, וזה לא יקרה בלי חלופה שלטונית. הרשות הפלסטינית — פגומה ככל שתהיה — היא הגוף הפלסטיני היחיד הקיים. אין מותג מתחרה בפוליטיקה הפלסטינית ומי שטוען אחרת משקר או לא מבין.
ההסתה נגדה משרתת שתי מטרות. ראשית, היא מאפשרת לנתניהו להימנע מעימות עם שותפיו הקואליציוניים מהימין הקיצוני — ועם גורמים בתוך הליכוד עצמו — הדוחים שלטון עצמי פלסטיני בכל תנאי. שנית, היא משמרת את המלחמה בעצימות נמוכה שניתן להצית מחדש בכל עת שנוח פוליטית. כל עוד חמאס שם תמיד אפשר “לחדש” את המלחמה. חמאס יספק את העילה.
מצב חירום קבוע נוח פוליטית לנתניהו. הוא דוחה דין וחשבון, ומאפשר המשך טיוח חקירת כשלונו הכביר ב-7 באוקטובר (בינתיים הוא כבר עמל על כך שבכלל יאשימו את מערכת המשפט ואת שמעון פרס). הוא משמר טראומה ויאוש שעשויים לסייע לליכוד ויוצר תנאים שבהם ניתן לעקם נורמות דמוקרטיות, לדחות או לתמרן בחירות, ולהרתיע הצבעת ערבים (צריך להנדס מהומות בתוך ישראל? קטן עליהם).
נתיב לפירוק החמאס מנישקו היה צריך ויכול להתחיל בהצהרה ישראלית ברורה ופומבית כי היא מוכנה לעבוד עם הרש"פ כגוף שימנה - יחד עם המועצה הבינלאומית המיוחלת בראשות ארה"ב - רשות שלטונית טכנוקרטית לעזה שתייצב את הרצועה, תשיב שירותים בסיסיים ותכין את הקרקע לחזרת הרשות הפלסטינית בעתיד.
המהלך המתבקש של שילוב הרש"פ ידרוש תנאים, כפי שטראמפ ציין הן בתוכניתו והן שוב השבוע. הרשות הפלסטינית חייבת לשנות מן היסוד ספרי לימוד שאינם מכינים ילדים פלסטינים לשלום. עליה להפסיק את תשלום הקצבאות למשפחות מחבלים הכלואים בישראל. בשני הנושאים, בכירים ברשות כבר הביעו נכונות לעמוד בדרישות אלה. זה הרבה יותר מציאותי מהזיות על משתפי פעולה מקומיים המנהלים רצף של בנטוסטנים תחת חסותה של ישראל.
במקביל, יש לקדם תוכניות לשיקום - ברמה גבוהה, כמו שראינו במצגות של האמריקאים - של אזורי מגורים לפלסטינים ברפיח ובאזורים אחרים שאינם בשליטת חמאס. על הפלסטינים לראות בבירור שכל מקום שחמאס עדיין שולט בו יישאר חורבה, בעוד שהאלטרנטיבה אטרקטיבית באמת.
מי שחושב שלכך לא תהיה כל השפעה על דעת הקהל פשוט פסימי מדי לגבי הפלסטינים. יתחיל להיווצר לחץ, וגם מעבר של אוכלוסיה לא-חמושה לאיזורים הנ"ל. שיחרור כספים רציניים ותכנית אופרטיבית אמיתית, יחד עם זליגה של האוכלוסיה וחסימה מוחלטת של מימון וחימוש, ייצרו לחץ אדיר. יתחילו סדקים פנימיים בחמאס, ומו"מ על מסירת הנשק לרש"פ. יתחילו גם דיבורים מעשיים על בניית כוח הייצוב שיעזור לרש"פ. הנהגת חמאס הבכירה תוכל לצאת לגלות.
המומחה ישראלי הכאילו-קשוח והמצוי באולפנים הוא תמיד סקפטי וטןען שכלום לא יעבוד ומה שהיה הוא שיהיה. הוא חסר כל חזון ודן אותנו לאינסוף מלחמות. התוכנית הנ"ל היא לא רק מצואיתית, היא הכרחית.
גם ישראל חייבת לעמוד בהתחויבויות שלה תחת תכנית 20 הנקודות. ב־2026 עליה להצהיר באופן ברור כי לאחר ייצוב עזה היא מוכנה להיכנס למשא ומתן לקראת מדינה פלסטינית, כשגבולותיה ייקבעו בעתיד. כדי להרגיע את הימין, אפשר לומר בגלוי כי תבקש לספח את מעלה אדומים, גוש עציון והמשולש שנוצר על ידי אלקנה, אריאל ואלפי מנשה; וכי בבקעת הירדן היא תבקש לא ריבונות אלא חכירה ביטחונית ארוכת טווח — נאמר חמישים שנה — שתפקח על הפירוז. עליה להציע גישה מובטחת, באישורי יום, לפלסטינים בלתי חמושים לעיר העתיקה בירושלים, ולהבטיח להכיר עקרונית במדינת פלסטין.
דבר מכל אלה לא יקרה תחת הממשלה הנוכחית. ממשלה הרואה במלחמה מתמדת נכס פוליטי תוביל בסופו של דבר את ישראל לבידוד, לריקבון פנימי ולקריסה דמוקרטית. טראמפ יעלם מהזירה ויורשיו האפשריים מושפעים מאוד מדעת הקהל הפנה עורף לישראל. הישגה המרכזי של הציונות — מדינה יהודית ודמוקרטית בעלת לגיטימציה מוסרית ותמיכה עולמית — מעולם לא היה מובטח. הוא נבנה באמצעות בחירות קשות, אומץ אסטרטגי ופשרות כואבות. אובדנו מתוך פחד או קנאות יהיה טרגדיה.
התרעות פיקוד העורף