אבל, השיח הזה, הגם שהוא רואה נכון את "הדובים", מעט מפספס את "היער". במובן הזה מספיק מבט אחד על התמונה המצורפת שפרסם המנהיג העליון באיראן ב-27 במאי 2020 לרגל יום ירושלים העולמי (ותודה למכון עלמא שהזכיר זאת). בתמונה מופיע איור של מסגד אל-אקצא תחת הכותרת "נתפלל בירושלים", כשבחזיתו דמויות בולטות בציר השיעי. בצד שמאל של התמונה (בלבוש שונה) מופיע לא פחות ולא יותר נשיא ונצואלה, מדורו.
מה למדורו הלא מוסלמי ולאזכורו כאחד ממובילי ציר ההתנגדות השיעי? התשובה, פותחת פתח לדיון במיקומה האמיתי של ונצואלה בציר ההתנגדות: לא זיקה, לא סיוע מזדמן מרחוק, לא רק דיפלומטיה ולא רק כלכלה. המנהיג הוא אדם תיאולוגי, ועצם הכנסתו של מדורו לאיור, מעיד כאלף עדים על תפקידה האמיתי של ונצואלה בציר.
מהתיאור שלעיל אפשר להבין מדוע ונצואלה היא חברה מרכזית מאוד בציר ההתנגדות, כשהיא מאפשרת לציר לפעול בתוך מרחב ההשפעה האמריקני, להגדיל ולגוון מאוד את מקורות ההכנסה שלהם ולייצר איומים רב זירתיים. באחד הדיווחים אף נרמז כי ונצואלה הייתה אמורה להיות המקלט המדיני אם וכאשר תצטרך זאת ההנהגה האיראנית או חיזבאללה.
ברור, אם כך, שהפלת שלטון מדורו (טרם הסתיים) אינה רק "מסר" לאיראן וליתר החברות בציר ההתנגדות/ציר הרשע, אלא פגיעה ממשית בעומק האסטרטגי של הציר וברבים מהערוצים החלופיים שפתחו דרך הצומת המרכזי הזה, שנועד לשמור את הציר בחיים.
לא מפתיע וכנראה מתוכננת העובדה ש"תוכנית הגיבוי" של הציר כולו נפגעה דווקא בעיתוי שבו איראן ניצבת בפני מחאה חריפה ולחץ כלכלי מהגדולים שידעה ושבו חיזבאללה נמצא בעיצומו של קושי להוסיף ולממן את פעילותו, קל וחומר עם בחירות צפויות בלבנון בחודש מאי הקרוב.
בשורה התחתונה, יש לומר מעתה "בוטל העומק האסטרטגי של ציר ההתנגדות" שהעניק לו ביטחון רב בשנים האחרונות, בעיצומה של המערכה על דמותו של המזרח התיכון החדש, כשונצואלה היא בהחלט חלק מ"האבנים הגדולות" שארה"ב מסדרת באזור ובעולם.
התרעות פיקוד העורף