גם ההיבט הכלכלי נאמר ללא כחל וסרק. טראמפ הכריז כי תעשיית הנפט הוונצואלית “חוזרת לשליטה אמריקאית”, בטענה שמדובר בנכסים שהולאמו שלא כדין על ידי שלטון מדורו, מהלך ממנו נהנת בעיקר סין. לדבריו, ארה"ב לא רק מתקנת עוול היסטורי, אלא גם תשקם את תשתיות האנרגיה ותשיב את ההשפעה האמריקאית לאזור.
ואכן, המסגור המרכזי של המהלך הוא גיאו־פוליטי מובהק: בלימת הציר סין–רוסיה–איראן בחצר האחורית של ארה"ב. לפי דיווחים, ונצואלה שימשה בשנים האחרונות בסיס לפעילות עוינת, לרבות שיתופי פעולה עם איראן, והפכה לנקודת אחיזה של ציר אנטי־מערבי בדרום אמריקה. טראמפ מבקש לקטוע את השרשרת הזו, ולא רק בוונצואלה.
השיח הציבורי כבר גולש לשאלה שמעסיקה רבים: האם זה הסוף או רק ההתחלה. שמותיהן של קובה, קולומביה, מקסיקו ואפילו גרינלנד עולים בדיון, אם כי בשלב זה אין אזכור להפלת המשטר באיראן. במקביל, יש לבחון האם תהיה תגובת סינית למהלך (שתפס אותה בהפתעה מוחלטת, שעות לאחר ביקור רשמי בין המדינות בונצואלה) והאם נראה שינוי סביב סוגיית טייוואן.
אי אפשר להתעלם מהמניע שהוצג כמרכזי: המלחמה בסמים. יש לבחון האם הפלת מדורו תייצר אפקט דומינו בקרב קרטלים אזוריים וכיצד הדבר ישפיע על המערכת כולה.
לבסוף, שר ההגנה הגדיר את המבצע כביטוי ל"אמריקה תחילה" ולתפיסה של "שלום מתוך עוצמה". ממשל טראמפ מבקש להעביר איתות ברור למדינות העולם: עידן ההיסוס האמריקאי, לפחות לעת עתה, הסתיים.