העדות שלה חשפה בין השאר את התקיפות המיניות שעברה במהלך 471 ימי שבי, את אובדן הנעורים וגם את העוצמות של קבוצת הנשים הצעירות שהיו שותפות בעל כורחן בטראומה.
רומי גונן בחרה לדבר שם, בשבי, וגם כאן, עם שובה. למרות הפחד, למרות הכאב. האומץ שלה מחייב אותנו לעמוד באתגרים שהיא מציבה לנו. האתגר הראשון: אמון ואמינות.
רומי תיארה את התחושה שמתוארת רבות על ידי נפגעות אלימות: הצורך להוכיח את האמת שלהן, כשאנשים מטילים ספק בסיפור. כבר במנהרות בעזה המחבלים דרשו ממנה לספר את סיפורה, אך כשעשתה זאת, האשימו אותה בשקר.
"מי אתם בכלל שאצטרך לתת לכם דין וחשבון על מה שעברתי?", אמרה. עכשיו, בישראל, היא מתמודדת גם עם הסביבה שרואה את החיוך שמלווה אותה, ומעדיפה להאמין שהכל אצלה בסדר.
האתגר השני: השתיקה הבינלאומית. ארגונים בינלאומיים לזכויות נשים, שנוהגים להתייצב לצד קורבנות של אלימות מינית, נעדרו כמעט לחלוטין במקרה של החטופות הישראליות.
הצביעות הזו מדגישה כיצד פוליטיזציה של טראומה אנושית מובילה להתעלמות מסבלם של אנשים, במקרה זה נשים. חובה לספר את סיפורה של רומי בעולם, העדות שלה צריכה להדהד.
האתגר השלישי: אחריות המדינה כלפי החטופים והשורדים. מתברר כי כבר בנובמבר 2023 ידעו גורמים בצמרת המדינית על מה שעברה רומי גונן, ובכל זאת המשיכו במדיניות שתוצאותיה היו דחיית עסקת חטופים ודחיית חזרתם.
לאחרונה, ממשלת ישראל הצביעה נגד הצעת חוק שנועדה לספק פיצוי כספי משמעותי לכל חטוף. המדינה שכשלה בהגנה על אזרחיה ב-7 באוקטובר אינה מצטיינת בטיפול בחטופים שחזרו וזקוקים לשיקום פיזי ונפשי ממושך.
רומי גונן סיימה את עדותה במסר של תודה לעם ישראל על התמיכה שקיבלה. את התמיכה הזו חייבים להמשיך. גם במאבק של כולנו להחזרת רן גואילי, וגם באתגר הגדול - לא להתרגל. לא להישאר אדישים. לא לנרמל סבל. לכעוס, לדרוש צדק, וגם לתבוע חקירה ממלכתית ואמיתית.
רומי חזרה עם צלקות, אך גם עם כוח פנימי עצום. היא בחרה לדבר, למרות הכל, ובכך היא נותנת קול לכל אלו שעדיין שבויים נפשית, והיא מזכירה לנו שהאמת, ככל שהיא כואבת, חייבת להישמע.
התרעות פיקוד העורף