הליברליזם, במהותו, מחויב לכללים: לשפה מדודה, לכיבוד מוסדות, להבחנה בין ביקורת לליבוי, בין מחאה ללחץ בלתי לגיטימי. גם המחאה בישראל, זו שמזוהה עם המרכז והשמאל, מתנהלת לרוב בזהירות מופלגת. היא מקפידה על ניסוח רך, נמנעת ממילים בוטות. לעיתים נדמה שהיא עסוקה יותר בשאלה איך לא להרגיז מאשר בשאלה איך לשנות.
מנגד ניצבת ממשלה, או ליתר דיוק, חלקים דומיננטיים בתוכה, שאינם מחויבים לאותם כללים. שרים שמפרסמים הצהרות של זלזול גלוי במערכת המשפט, שמתייחסים לשומרי הסף כאל אויבים, שמסמנים כל מתנגד כ"בוגד", "אנרכיסט", או "אויב העם". זוהי פוליטיקה שמבוססת על דה-לגיטימציה שיטתית, על שבירת מוסכמות, על יצירת מציאות שבה צעקה גוברת על טיעון.
כאן טמון אי-השוויון העמוק: הליברלים משחקים לפי ספר החוקים של דמוקרטיה מתפקדת. הקיצוניים משחקים לפי כללים של מאבק כוח. בעוד צד אחד חושש לחרוג מהנורמה, הצד השני מבין שהנורמה עצמה היא מכשול. במגרש כזה, זהירות נתפסת כחולשה, ואחריות כהיסוס. מחנה אחד פועל על פי הגישה האומרת שדמוקרטיה היא זכות הרוב למשול, בצד חובתו לכבד את המיעוט. המחנה השני מכיר רק בחובתו להחליט "בלי לראות איש ממטר" כפי שאומרים בימינו.
הבעיה איננה רק טקטית, אלא רעיונית. הליברליזם מניח שגם היריב מחויב, לפחות חלקית, לאותם כללי משחק. אך כשהנחה זו מתבררת כלא נכונה, ההתעקשות עליה נעשית לא רק לא-אפקטיבית, אלא מסוכנת. לא משום שיש לאמץ את שפת הקיצון, אלא משום שיש להבין שהמאבק אינו סימטרי.
אם הליברליזם ימשיך להתעקש ולשחק טניס מול רוגבי, הוא אכן יפסיד - לא כי הוא טועה בערכיו, כי הוא מסרב להתאים את כליו למציאות. ההכרה בפער הזה איננה קריאה לאלימות או לשבירת כללים, אלא תנאי הכרחי לבניית אסטרטגיה פוליטית שתדע להגן על הדמוקרטיה בלי להניח שהצד השני מתכוון לשמור עליה.
התרעות פיקוד העורף