חרדה היא מנגנון פסיכולוגי המתעורר מול איום קיומי או ביטחוני מוחשי, כגון מתקפת טילים או טרור. מנגנון זה מערער את תחושת השליטה של הפרט ודוחף אותו לאמץ עמדות מיליטנטיות בניסיון להשיב לעצמו את הביטחון. מחקרים מראים כי בקרב אנשים עם חרדה גבוהה כתוצאה ממלחמה ומטרור קיימת נטייה מוגברת למדיניות מיליטנטית.
לעומת זאת, אמון בכך שגופי הביטחון והמדינה ידעו לעמוד מול האיומים משמש כוח מרסן שמפחית את החרדה, וגם את המיליטנטיות שנובעת ממנה.
שימוש כזה במיצגי עוצמה מעלה תהיות בציבור האם החרפת הטון היא תגובה ישירה לאיום האיראני או אסטרטגיה לניהול דעת קהל במציאות פוליטית מורכבת. מנקודת מבט מחקרית, השאלה אינה רק פוליטית אלא התנהגותית: כיצד המחשה כה ריאליסטית של עימות מעצבת את רמות החרדה ואת הדרישה למעשים.
בנקודה זו חשוב להדגיש: היכן שהחרדה דוחפת לתגובה צבאית, האמון הפוליטי יכול לשנות את כללי המשחק ולפתוח פתח לריסון. ככל שאתה מרגיש מוגן, כך תוכל לבחור באיפוק. או במילים אחרות: מי שמאמין, לא מאיים.
בסקר שערכנו בקרב מדגם מייצג של 500 משיבים מהאוכלוסייה היהודית, בחנו מה מכתיב את התמיכה במדיניות הממשלתית מול איראן. הממצאים מראים שרמות חרדה גבוהות קשורות באופן מובהק לתמיכה במדיניות מיליטנטית: אזרחים שדיווחו על מצוקה נפשית וחרדה נטו לתמוך בתקיפות אוויריות, במנהיגים פוליטיים וצבאיים ובמדיניות סייבר התקפית נגד תשתיות איראניות.
מנגד, האמון הפוליטי שינה את התמונה: בקרב אזרחים שנתנו אמון במקבלי ההחלטות, החשיפה לאירועי הלחימה חיזקה דווקא את התמיכה במהלכים דיפלומטיים, כגון משא ומתן ומאמצים מדיניים.
כלומר, כאשר הציבור סומך על הנהגתו, הוא פחות נזקק לכוח כדי להרגיש מוגן. האמון מעניק להנהגה "מרחב נשימה" מדיני ופתיחות לפתרונות לא צבאיים, גם מול האויב האיראני.
נתוני המחקר ממלחמת "עם כלביא" מוכיחים שחרדה אינה ניטרלית. היא דוחפת לתמיכה בשימוש בכוח צבאי אל מול מתקפות אויב, ולא בכלים אחרים כגון דיפלומטיה, ומקשה על ריסון.
לכן, השאלה המכרעת אינה רק כיצד על המדינה לפעול מול איום חיצוני, אלא כיצד יכול הציבור לשמר שיקול דעת במציאות שבה השיח הביטחוני עצמו מייצר פחד.
לא בכדי פועלים שני הגורמים - אמון פוליטי וחרדה - במקביל. אמון פוליטי אינו עיוורון, אלא מאפשר דרישה למורכבות גם בזמן איום ולסרב לתת לפחד לנהל את השיח. כאשר הקיטוב מחריף והגבול בין התרעה לאינטרס מיטשטש, האחריות מוטלת גם על הציבור.
השאלה אינה רק מה יעשו באיראן, אלא מה נעשה עם הפחד שלנו. חרדה היא מנגנון הישרדותי אך גם דלק רטורי; מי שלא יבחין בין התרעה להסחת דעת עלול למצוא עצמו תומך בתקיפה רק מפני פחדו.
התרעות פיקוד העורף