פעילות ארגוני הפשיעה מאיימת ישירות על האיתנות הפיננסית של ישראל. מדינה שמאפשרת לשווקים שחורים לפרוח ואינה מפעילה כלפיהם אכיפה כלכלית דרקונית מתקשה לייצר יציבות. על פי הערכות המבוססות על מודלים של עלות חברתית הנהוגים במדינות OECD, העלות המצטברת של הפשיעה למשק מוערכת כיום ב־25־30 מיליארד שקלים בשנה. עלות אדירה זו כוללת פגיעה בפריון, עלייה בפרמיות הביטוח, ירידת ערך נדל"ן ובריחת הון.
ההשלכות עלולות להפוך את הפשיעה המאורגנת לגורם סיכון מקרו־כלכלי המשפיע על דירוג האשראי ועל עלות גיוס ההון של המדינה. כשישראל נתפסת כשרויה בסיכון פנימי, המשקיעים דורשים תשואה גבוהה יותר – מה שמייקר את החוב ומאט את הכלכלה. מציאות זו נמצאת לפתחנו בין היתר בשל היעדר מערכת לאומית אחידה לטיפול בפשיעה המאורגנת.
כדי לנצח במערכה נדרשים שינוי תפיסתי עמוק והפנמת לקחים מהצלחות בעולם. איטליה הנהיגה מודל שהתמקד בחילוט אגרסיבי של נכסי ארגון ה"נדרנגטה". אוסטרליה הובילה מבצע מודיעיני יוצא דופן שהוכיח כי טכנולוגיה חכמה יכולה לעקור יכולות פליליות של עשרות שנים. גם יפן ובריטניה מציגות מודלים יעילים של חנק כלכלי לצד התערבות קהילתית.
כל משרדי הממשלה הרלוונטיים והרשויות המקומיות בישראל צריכים לפעול בנושא בתיאום מלא. מנגנוני המימון המסועפים של ארגוני הפשיעה מחייבים אכיפת חוק אפקטיבית יותר. חילוט נכסים אגרסיבי יכול לשמש מקור תקציבי משמעותי להשקעה בטכנולוגיה ולתוספת כוח אדם איכותי.
במציאות שבה הביטחון הלאומי הוא מנוע צמיחה, הצהרות הרהב על תוספת תקציב למשטרה אינן יכולות לשמש עוד כשיטת עבודה. המשק הישראלי אינו יכול להרשות לעצמו להתעלם מהמחיר העצום שהפשיעה גובה, וככל שנדחה את השינוי המבני לטובת פתרונות פלסתר, הנזק עלול להיות בלתי הפיך.
התרעות פיקוד העורף