יש צורך ביוזמות, במהלכים ואף בחקיקה שיצמצמו את הפער בין טיב המינויים בשירות המדינה ובין “מינוי" חברי הכנסת, כדי ש"מינויים" אלה יהיו לא רק חוקיים אלא גם ראויים.
למרבה הצער, קיים פער בלתי נסבל בין הצהרות סרק, מהלכים פופוליסטיים והבטחות חסרות בסיס ולעיתים חסרות אחריות של מועמדים לפני הבחירות, ובין פועלם אחרי הבחירות.
בישיבות ועדות הכנסת בולט פער מדאיג אחר, בין המומחיות והגישה היסודית והמקצועית בדרך כלל של נציגי משרדי הממשלה, ובין שטחיות ורפרוף של חברי כנסת, שהיעדר רקע מקצועי רלוונטי לנושא הנדון מחייב אותם להכין שיעורי בית לקראת השתתפות בדיון. לא פעם חברי הכנסת מצטרפים לישיבה רק כדי להצביע מתוך צייתנות למשמעת סיעתית, ובלי קשר לציפיות בוחריהם.
באין בישראל תרבות פוליטית ראויה, חברי כנסת חסרי ניסיון משמעותי בעשייה ציבורית, הנגועים לעיתים בהתנהגות בלתי אתית או בתפקוד לקוי בכנסת, חסינים מהדחה וממשיכים בתפקידם, לעיתים בכהונה רבת-שנים.
אליהם יצטרפו כנראה לאחר הבחירות חברי כנסת דומים להם. חבל שציבור הבוחרים נאלץ, בעומדו מול הקלפי, לייחס משקל כה זעום לאיכות כל אחד מחברי הכנסת המועמדים מטעם מפלגה מסוימת ולהתייחס כמעט אך ורק לזהות המפלגה.
גם אם תהיה התייחסות לנושא תוך תיקוני חקיקה, ברור שקשה להבטיח כי ייבחרו לכנסת רק מועמדים שכישוריהם, ניסיונם והשכלתם הם ללא דופי.
ברור גם שאין למנוע בחירת נציגים אותנטיים של ציבור הראוי לייצוג, גם אם השכלתם וניסיונם לוקים בחסר. ועדיין, ציפייה לדוגמה אישית ולעמידה בדרישות סף פורמליות ואתיות אינה מופרזת.