פיל ופיליס | רון מיברג

מסן פרנסיסקו, עניתי לו. תוהה מאיזה חור שחור יצאה התשובה. כמובן שהיה בה גרעין של אמת. באותו שבוע קיבלתי בדואר חבילת קפה מקולה הפולים האהוב עליי זה 50 שנה, משדרות קולומבוס, סן פרנסיסקו. "או מאן", סח טאריק, "אחי גר בסן פרנסיסקו". לא מכיר אותו אמרתי. כמו יהודים ששואלים אותך אם אתה מכיר את הקרובים שלהם בקריות.

חלפה שנה נוראה, ולא היו לי רזרבות נפשיות לפטפט עם נהג מונית אף שזה היה חף מפוליטיקה. בנסיבות כאלה יוצא לאדם מוניטין של מיזנתרופ או סתם אנטיפת. אני מכיר אנשים רבים שהגיעו לסוף השנה שעברה נטולים כל יכולת לנהל שיחה קטנה. כל השיחות היו גדולות. על המצב. מה יהיה. מי עוזב. מי נשאר.

אבל טאריק. "איפה בפריסקו?", מאות אלפי תושבי סן פרנסיסקו שונאים את שם החיבה הדוחה פריסקו; גם אני. אפילו במותחנים כבר לא משתמשים בו. ועדיין הייתי חייב לו תשובה: "אחוזתי משתרעת ממורדותיה המערביים של טווין פיקס אל הקצה הצפוני של הייט אשברי בואך הגרייטפול דד", עניתי. "מגורי המשרתים נושקים לרחוב סטניאן, והגן הבוטני תחום ברחוב בלוודיר. כשהערפל נכנס בערב, אני יושב עם החתולים על המרפסת. אתה חייב לבוא פעם לראות את האוויר הלח מרטיב את הפרווה של ארבקל ואקסל וויליאם השני".

לא התכוונתי להיות מגעיל. אבל מאז שאני כאן, שואלים אותי מאיפה אני במקור. כאילו זאת סוגיה לגיטימית. במקור אני ממאדים. זאת האמת. אבל אי אפשר לומר אותה לנהג מונית בניו יורק.

לפני הפגישה עם פיליס על מדרגות המוזיאון לטבע, קניתי חולצה. שני זבנים הסתובבו איתי בין הקומות, נושאים את החולצה הלבנה כמו הייתה ביצה מתערוכה נודדת של פאברז'ה, וגם ניסו להתיז עליי בושם חדש. כששילמתי הם גררו אותי לשיחה. נחשו על מה. "מאיפה אתה בישראל?", שאל אחד מהם שעה שהמחשב המחובר לחדר המצב בבית הלבן - כמו אמריקה כולה בימים אלה - הריץ את דירוג האשראי שלי על הצג של טראמפ.

"בעיקרון מתל אביב", עניתי. לך תסביר שחוץ משנה וחצי במלחמת אוקטובר מעולם לא גרתי בתל אביב. מה הוא יעשה עם קריית אונו. "אה", אמר הזבן השני שסוודר לבן היה מוטל ברישול על כתפיו ושרווליו קשורים מתחת לסנטרו כפי שמלמדים אותם בטירונות לזבנות, "עיר מדליקה. הייתי שם". שתקתי.

אני חושב על רגעים מסוימים בחיי במונחים קולנועיים. דרך מצלמה דמיונית שנעה מעליי ומתעדת רגעים תלושים לאוטוביוגרפיה שלא תושלם לעולם. זה לא היה קיטש. לא זוג אוהבים יחפים על חוף זהב. אלא סלואו מושן של שניים שחייהם נפגשו ואחר נפרדו.

התחבקנו. לא זכרתי את הפעם האחרונה שבה התחבקתי עם מישהי שלא הייתה עמוק בחיי. אני מאחרוני המתחבקים בעידן שבו כולם נופלים איש לזרועות אחותו. פיליס העבירה יד על שער השיבה שלי. לשון הגזמה מובהקת; מה שנשאר מהשיער שלי. שארית הפליטה מסגירה את גילי ואת העובדה שלקחתי רבות מהצרות שירדו לעולם. הבהרה בעניין השיער: עד גיל 60 הייתה לי בלורית סמיכה. יש צילומים. אפילו התנשקנו. פי החטיא את לחייה ונחת היכנשהו ליד שפתיה, ממש לא לאן שכיוונתי. פיליס התחפרה בתוך הצלעות שלי. כך עמדנו, צרובים מהרוח הקרה, מתרפקים על הרגע.

בפעם הראשונה שראיתי את פיליס היא הייתה בת 30 ומשהו, עירומה ובהיריון. כל מה שאני זוכר מאותו שבוע בעיירה קליפורנית נידחת בשם טרלוק, זה הטבור הבולט שלה, שנראה ככפתור מעלית על בטנה החומה והמתוחה. היא לא דחקה בנו להתפשט, אף שסברה שישראלים מקיבוץ רגילים להסתובב "או נטורל", וגם נתנה לנו להבין שדבקותנו בבגד ים אינה פוגעת באסתטיקה ההיפית שלה. פיליס הייתה עירומה כל השבוע ההוא; עזרנו להם, לה ולפיל, לעשות בייביסיטינג לבית עם בריכת שחייה שחברים השאירו להם.

בזמן שחלף מאז רציתי לספר לה שזה היה השיעור המאלף ביותר שמישהו נתן לי על אמריקה. הייתי מוכן להיהרג על זכותה להיות עירומה, והיא הייתה מוכנה לאייש בריקדות על זכותי להיות לבוש. וודסטוק, לא? זו הייתה הפעם הראשונה שישנתי על מיטת מים, פחות מסעיר ממה שמספרים. אני זוכר את ציוץ הפלסטיק ושכשוך המים בתוך הבועה הגדולה במסגרת עץ; עוד יש לומר, שלא קל לקיים יחסים במיטת מים. הגלים נושאים אותך ולא ההפך. זאת אינה הכוונה במונח חילופי נוזלים.

יום אחד אחרי חמש שנים, נפרדו דרכינו. מאז לא שמעתי מפיליס, עליה ועל פיטר ודיוויד בניה, ועל פרודו ובילבו (בהן צדק), בניו של בעלה פיל מנישואיו הראשונים או אלה שבאו אחריהם. זאת לא הייתה פרידה צורבת. היא הייתה עניינית. כולם היו בתנועה. מה שלא אשכח בעניין הבית בטרלוק, שעה שכולם השתזפו ליד הבריכה, ישבתי ליד מכונת כתיבה ישנה, עם ספרי בישול, והדפסתי מתכונים שאהבתי. זה היה הצעד הראשון שלי בענייני אוכל. הייתי בן 21. משם אני סוחב איתי להיט: רוטב פטה.

בתערוכת העכבישים במוזיאון לטבע, ליד תא הזכוכית של האלמנות השחורות, פיליס רצתה לדבר איתי על פיל. עד אותו רגע לא ידעתי אם הוא חי או מת, חוץ מהכרונולוגיה והעובדה שהוא היה בן 50 לפני 40 שנה. עבר זמן רב עד שפיליס הבינה שהיא חיה עם אלכוהוליסט שעובד כספרן בדפי זהב ושיהיה עליה להשתמש בבית הקטן שירשה במיל ואלי כדי למממן את חייהם.

אפילו אני, האיש שעיניו קשורות בפלנלית כדי שלא יראה את העו"ש המדכדך שלו, ידעתי שפיל שיכור. איך היה אפשר לא לדעת כאשר המושב האחורי של הפולקסווגן היה מלא עד הגג בפחיות ריקות של בירה "אולימפיה" שפיל השליך מעבר לכתפו, אחת אחרי השנייה, תוך כדי נהיגה בסיבובים החדים בירידה לטיבורון.

הוריה של פיליס מתו בילדותה בתאונת מטוס, היא טיפסה מהבור העמוק בציפורניים. סחבה את פיל סחיבת פצוע כל חייהם יחד, באומץ ונחישות שמייחסים לגיבורים. היא עשתה כך בשיניים חשוקות, כשאף אחד לא ראה. היא לא כעסה עליו כאשר התקשרו אליה מבית חולים ואמרו לה שדיוויד נפצע באורח קשה בתאונת שיט.

סיפור התאונה היה מוזר, בלשון המעטה. לא כל יום גונבים שלושה נערים זודיאק ממעגן בסוסליטו ומתנפלים - עם מצערת פתוחה עד הסוף - על מי המפרץ הסוערים ומתהפכים כך שהראשון שיוצא מהמים הקפואים חוטף את להב המדחף בלסת. פיליס הראתה לי צילום. גם אחרי ניתוחים פלסטיים דיוויד נראה רע.

זיכרונותיו של זקן בן 80 ששנאת קפה הייתה אחד הכוחות המניעים בחייו. כל מה שרציתי היה להתבונן בפיליס ולשתוק. אבל היה צורך כמעט נואש בשיחה קטנה, לכן שאלתי אותה אם ידעה שבביוגרפיה הקצרה של הלפרין, שמופיעה על הדש האחורי של ספריו, מצוין תמיד כי היה טייס בחיל האוויר הישראלי. אני משתגע מזה, אמרתי לה, אף אחד מהטייסים שאני מכיר אינו זוכר טייס קרב בשם מרק הלפרין. אתה עיתונאי, אמרה פיליס, למה שלא תחקור מה הסיפור? לא מן הנמנע עניתי, לא מן הנמנע.

התה והקפוצ'ינו התקררו. מסביב אכלו כריכים שהדיפו ריח רע, למי שמכיר את ריחו (או היעדרו) של לחם אמריקאי לבן שאין לו תאריך תפוגה. בקפיטריה עמד ריח של קפה אמריקאי בכד זכוכית שהיה צעיר וטרי בבוקר והדיף ריח כעת של ג'ל ליישור שיער. הייתה בין פיליס וביני הבנה שקטה. אני לא שאלתי אותה על פיל, אף שרציתי לדעת אם הוא עדיין נוהג ביד אחת בסיבובים חדים, מחזיק ספל קפה מלא בידו השנייה, בלי לשפוך טיפה.

היא לא שאלה אותי על חיי בעשרות השנים שחלפו. גם לא היה למה לשאול. השנים ניכרו בי. כל אחת מהן. פיליס הפתיעה אותי ושאלה למה לא חזרתי לאמריקה. היא התרשמה מהסטודנט השאפתן שהייתי, שאהבתי את חיי שם ושהיה לי סיכוי לעשות מעצמי משהו. במקום לענות שאולי עשיתי ולהציג הוכחות, שתקתי. השנה האחרונה הייתה קשה. לא רציתי לדבר על דירת חדר בתל אביב, על מלחמות ועל טילים מאיראן. יש דברים שאנשים ממיל ואלי לא יבינו לעולם.

האמת שנעלבתי. גם משום שהכרוניקה שלה הייתה משובשת. למרות המרחק הבלתי אפשרי שנפתח בינינו, יכולתי לומר ביושר שעשיתי משהו בחיי. לא מצאתי תרופה לסרטן, אבל מה שעשיתי היה בסדר. אולי יותר מדי מילים, לא מעט עיתונים, גם כמה סרטים וטלוויזיה.

היה לי ברור, בעיקר מול המבט המצועף בעיניה, שכל עדות כזאת באוזני פיליס, איפה הייתי ומה עשיתי, בקפיטריה של המוזיאון לטבע בניו יורק, תתבזבז עליה. זה לא יירשם בתודעה שלה ויאמלל אותי. אבל פיליס לחצה; אולי משום שבגדתי בה כאשר לא חזרתי לשמור שחייה עם פיל לא יידרדרו לסרט אימה על אלכוהוליסט לא מתפקד שחייו היו מסכת של סופי שבוע אבודים ועטלפים שחורים היו תלויים הפוך עמוק בעיניו.

אז סיפרתי לה את הגרסה הקצרה. חזרנו לישראל אחרי הלימודים כי צריך היה לחזור. לא רציתי לפרט על מחלת אבי ומותו; זה נשמע פתטי לספר למי שאיבדה את הוריה בגיל צעיר. הסברתי שזה היה הדבר הנכון לעשות בזמנו. אפילו אם היא מאלה שגורסים כי החמצתי הזדמנות פז. אינך יכול לכעוס על מי שמתו או על התזמון של מה שהורג אותם.

דבר הוביל לדבר, אמרתי לה; האנגלית החלידה; טעמו של יין קליפורני טוב התפוגג; שנים לא אכלתי בוריטו ולא שתיתי מרגריטה. לא ביג דיל, הבהרתי. הפסקתי ללכת לקולנוע; הפסקתי לחפש מהדורות ראשונות של ריימונד צ'נדלר, כי לא היה איפה וגם משום שפתאום כולם אהבו את ריימונד.

התרגלתי לחיות במדינה ללא עונות שנה, ללא חורף, ללא שלכת ועדיין קראתי לה בית. נולדה לנו בת בכורה, וכשנשאתי אותה בסלקל אל הווליאנט העתיקה שאבי השאיר לי, שחנתה במגרש החניה מוכה השרב (הילדה נולדה באוגוסט), הבנתי שאם לא אסע היישר לנתב"ג, לעולם לא אחזור לאמריקה.

לקח לי 25 שנה לחזור, אמרתי לפיליס, לא בטוח איפה היה הראש שלה. עד שחזרתי היו לנו שלושה ילדים עם שמות ישראלים שלא נשמעים טוב באנגלית, בית בפרברים, משכנתה, קצת חברים ועבודה שהרגישה כמו מקל מקיש בפח זיתים ריק. קנינו בית במיין, אמרתי לפיליס. כן, אישרתי לה, ליד בית הקיץ של סוזן. היו שנים טובות, אמרתי, ובסוף חרחרנו. לא טסתי לניו יורק מישראל; נהגתי ממיין. שמונה שעות לכיוון אחד. לכן אני מרגיש כמו קרואק של עניים: הדרכים. היי הג'יפ, איזה לילה מסביב.

"לא ידעתי", אמרה פיליס. חשבתי שאתן בקשר, אמרתי. היא ידעה למי התכוונתי. "לא, אנחנו לא. 'שנה טובה' פעם בכמה שנים. כמה אפשר לדעת מ'שנה טובה'?". מה כבר אפשר להבין מאנגלוסקסים, אמרתי, בקושי איפה הם.

האוויר בקפיטריה עמד. פיליס הציעה שנלך ל"סרנדיפיטי" לאכול המבורגר ולשתות שוקוצ'ינו. באותו רגע זה נראה לי כמו בילוי עם ילדים. או כמו ג'ון קיוזאק וקייט בקינסייל בסרט בעל אותו שם שנגמר בסוף טוב. התפשרנו על "רוזה מקסיקנו" ושתינו מרגריטה רימונים. פיליס חייכה כאשר הזכרתי לה כיצד היה פיל אוסף את כל האוכל בצלחתו ובונה ממנו פירמידה גבוהה כמו של הפרעונים, ומתחיל לאכול מהשפיץ. היא חייכה עם דמעות בעיניה. שתינו עד ששכחנו את פיל. אחרי שלוש מרגריטות פיליס אמרה שהיא לא מרגישה את רגליה. תמכתי בה כל הדרך למלון שלה.