השפעת לא פסחה עליי - והכניסה אליי הביתה סיפור של רופא בוגד | מרסל מוסרי

נתנו לי כדור חזק מאוד ואמרו לי, ליתר ביטחון, לפגוש פיזיותרפיסט וסטיבולרי (לקח לי רבע שעה לכתוב את זה). הניחו שאולי זזו לי הקריסטלים באוזן, מי ידעה שקיימים כאלו בכלל? והוא יכול להשיב אותם למקומם ושיווי המשקל שלי יחזור.

אז הפעלתי את הביטוח הפרטי כדי לא להמתין שש שנים לרפואה הציבורית, והזמנתי לי פיזיותרפיסט כזה הביתה, לרחובות. קבענו באחד הבקרים, הוא הגיע, גבוה מאוד, שיער ארוך אסוף בגומייה ומשקפיים קטנים. היה לו מראה של רוקיסט, אף שהגיע בבגדים לבנים, מדים מקצועיים כאלו. הצעתי לו לשתות, ענה "רק מים". הלכתי לכיוון התמי 4, כמובן שבאלכסון. הוא חייך ואמר "עזבי, לכי לשבת, אמזוג לעצמי".

הגענו לתרגיל האחרון, ספרתי את השניות כדי שכל זה ייגמר, אף על פי שהיה מכיל, מקצועי וקשוב מאוד. אבל הסלולרי לא הפסיק לרטוט, גם אם לא צלצל, היה ניתן לשמוע אותו בבירור.

הוא נכנס ואני ניסיתי לשבת, עדיין הייתה לי סחרחורת אבל לא קשה מאוד כמו בשעה של לפני כן, אני תמיד ממהרת, אז לא יכולתי שלא להשתעשע במחשבה שלא אבטל את חנוכת הבית, ולא אזרוק את כל הגבינות ולא אבריז לחברות שלי עד שסוף-סוף הזמנתי אותן אליי.

שמעתי רצף מילים מהירות מהחדר, הנחתי שהוא מדבר עם לקוח, אבל קולו התגבר עם כל משפט עד שהגיע משפט המחץ: "אז זה נגמר, גם מבחינתי, זה נגמר!", צעק. ודממה.

"עוד אחד שנפל באהבה", מלמלתי לי והלכתי שוב מסוחררת לכיוון בר המים, הפעם הסחרחורת גם לא הציקה לי כל כך, שהיא תהיה הבעיה שלי ולא אהבה נכזבת, אמן.

כשסיפורים מגיעים למפתן דלתי, אני שמחה בהם, מנסה לדלות כמה שיותר פרטים, גם אם לא אכתוב אותם במלואם, לפחות יעוררו בי את הרעב לכתוב משהו אחר. אבל מה קורה כשהסיפורים נכנסים מרצונם החופשי אל ביתי ואף משוטטים בין חדריי? אבוד להם, אין דרך חזרה.

כמה דקות אחר כך נשברה הרשמיות. הצלחתי להכין נס קפה לשנינו, לו בלי סוכר, כדרכם של מטפלים, וישבנו על הספה, לא ישיבה רומנטית או טיזרית, כמו שיחה בין ידידים. הוא סיפר לי שזה ככה תמיד, בכל פעם שמתבצע טיפול לא בקליניקה שלו אלא אצל לקוח, בדגש על לקוחה, היא לא מרפה. שהקנאה מבעבעת בה ועולה על גדותיה עוד בבית כשהוא מתארגן.

שתקתי. חיכיתי שיסיים את הקפה, שילמתי לו והמלצתי על איזו מטפלת זוגית. "אני לא יודעת אם היא עדיין מקבלת אנשים, אבל שווה לך לנסות, לא כיף לחיות בסחרור", קרצתי לו וקיוויתי שיבין את הבדיחה.

בערב הנשים שערכתי, כי הסחרחורות חלפו לגמרי, היו 20 חברות שלי שלא מכירות זו את זו, אחת עורכת ספרים, השנייה עורכת דין, השלישית בעלת חברת אופנה גדולה ומוכרת. היו עיתונאיות, דוגמנית אחת שדחפתי לה לצלחת כל רגע עוד משהו כדי להרגיש טוב עם עצמי, חברות מילדות ואפילו עוזרת פרלמנטרית, לא אגיד של מי, כי אין לי כוח לוויכוחים במייל.

וגם היא הייתה, בת זוגו שכתבה המון התנצלויות לתיבת ההודעות שלי בפייסבוק. וניחמתי אותה ועניתי ברכות ואז, מבלי שביקשתי, גוללה את כל הסיפור שלהם. הבנתי אותה, אלו לא היו רק "שטויות" שמצאה בטלפון שלו, אלא הרבה מזה. וכשיש להם שני ילדים בבית, הקטנה עוד לא בת חצי שנה, מה תוכל לעשות חוץ מלצעוק?

הנשים שהיו פה חיזקו זו את זו, כל אחת סיפרה על פצע מדמם, על הדם שנקרש ועל ההחלמה היפה, היו דמעות, תעוזה והרבה-הרבה העצמה. אף שהשעה הייתה כבר אחת בלילה, נשים עוד שתו, אכלו המון עוגות, גבינות ומטעמים והכירו לעומק זו את זו. וגפן, בתי, הפרה כל פקודה וכל שיחה מקדימה שהייתה לי איתה, על זה שהיא יכולה להגיד שלום לאורחות וללכת לישון, עברה וישבה כל פעם על גרביון של אישה אחרת, וספגה עוד ועוד מחמאות מהן, נהניתי לראות אותה ככה, חברה קטנה.

יום אחרי כתבה לי שוב אל המייל, הפעם לא פתחה בהתנצלות אלא בתודה ואף סיפרה שיצאה עם כמה טלפונים של נשים שהבטיחו שיחזקו אותה בשעת משבר. שלחתי לה המון לבבות והלכתי להכין לגפן רביולי עם רוטב משודרג מהגבינות שנשארו. בניסיון השני, כשהולכים ישר, הכול יוצא טעים יותר.