יחד עם זאת, מדובר באדם גרנדיוזי, מענקי המשפט בארץ ובעל שם עולמי במשפט חוקתי. הוא כבר לא יושב בדין, לא קובע ולא מחליט, ועדיין מעורר יצרים, תגובות, עניין, שיח, קריאות התלהבות ממחנה אחד וביקורת ואף התלהמות ממחנה אחר. לפני כשבוע טען שישראל כבר לא דמוקרטיה ליברלית ושכולנו נתינים של אדם אחד.
האמת היא שמפעל החיים היחיד שנמצא בסכנה הוא מפעלו שלו. המהפכה החוקתית שהוביל בבית המשפט העליון ועברה היפרוונטילציה בשנים האחרונות, תשתנה, תמותן, אולי אף תבוטל.
הוא הרחיב את מבחן זכות העמידה, הגדיל את מתחם השפיטות, הכניס סטנדרטים משפטיים חדשים כמו מבחן הסבירות ותום הלב, ויישם את האקטיביזם השיפוטי, שלפיו בית המשפט לא רק מפרש את החוק אלא משלים את החסר בחקיקה שיפוטית.
מאז בית המשפט העליון כבר לא עושה עיבודים חדשים ללחנים קיימים, אלא מחבר מחדש שירים חדשים ללחנים מומצאים, ואף מגדיל ושר ומזמר אותם. הנשיא ברק ניכס לעצמו כוחות עצומים, בלי שאף אחד ביקש ממנו.
בית המשפט העליון מתקופתו ועד היום לא רק משמש בתפקידו החשוב בעיקרון הדמוקרטי של איזונים ובלמים, אלא התחיל להתנגש במחוקק חזיתית, לבצע פניות פרסה עצמאיות להיכנס ברוורס לחד-סטרי ולדהור קדימה ללא רסן, תוך שהוא אוסף בדרכו עוד ועוד סמכויות, כוח ועוצמה.
נראה שמה שעומד מאחורי התנתקות מערכת המשפט מהעם הוא גם זלזול והתנשאות במחוקק, ובעיקר בבחירתו הדמוקרטית של הציבור. השפה המשפטית הבלתי נגישה, הגינונים, הגלימות, ההכרח הבל יגונה לקרוא להם בשם תפקידם המלא, רק מרחיקים אותם מהעם ומשווים להם כוח-על, והם מרחפים בספינת שיוט בחלל.
למערכת המשפט אין ארנק ולא חרב אלא רק אמון הציבור. בישראל, גם אמון כבר אין בה, והיא נותרה עם ההתעליינות המובנית והרצון לשמור על כוחה ולדאוג לאנשי שלומה. זו גישה שיוצאת מנקודת הנחה שיועץ משפטי או שופט אינם רק ממליצים, בולמים ומאזנים, אלא משנים, מכופפים ויוזמים.
היועצת המשפטית לממשלה כבר לא מלווה את החלטות השרים, אלא מחליטה עבורם מה נכון, ובעיקר מה לא, מי כשיר להיות שר ומי יפוטר, ואיזה תדר צבאי ימשיך להיות משודר. בכל יום היא פוסקת על החלטה אחת שאינה ראויה, האחרת בזויה, השלישית בעייתית והרביעית פסולה.
האשמה העיקרית במעמד המיוחד שיש לפרסונות המשפטיות בציבוריות הישראלית (גלי בהרב מיארה ויצחק עמית, למשל) אינה הממשלה, אלא דווקא האופוזיציה והיעדר מנהיג אמיתי בתוכה.
היא חלשה, אינה עושה את תפקידה, אין לה תפיסת עולם מגובשת או דרך אידיאולוגית, אלא רק רל"ביסטיות פבלובית. לוואקום המבהיל הזה נשאבים בעלי משרות ובראשם אדם כמו אהרן ברק, שהפך לאדמו"ר של המחנה הנאור.
בגלל רדידותם, חוסר כישרונם ואי-יכולתם לבצע את תפקידם ולגבש ביקורת אפקטיבית אמיתית ומלהיבה, מגויס ברק לנאום בכיכר, ושוחק עד דק את עצמו, את מורשתו וגם את תפקידו, לשעבר.
התרעות פיקוד העורף