ביום הרופא אנו נוהגים להוקיר את העוסקים במלאכה המורכבת והאחראית של שמירה על חיי אדם. אך לצד ההוקרה הכללית, ראוי לעצור ולהפנות זרקור אל אחת החזיתות הקשות והנשחקות במערכת הבריאות - הרופאים העובדים במרכזים לבריאות הנפש או מה שהציבור מכיר כבתי חולים פסיכיאטרים. אני כותבת זאת כרופאה פסיכיאטרית העובדת בבית חולים פסיכיאטרי זה 14 שנה, מתוך היכרות יומיומית עם המציאות הזו.
מערכת הבריאות בישראל סובלת זה שנים ממחסור ברופאים, אך המחסור ברופאים פסיכיאטרים חמור במיוחד, וביתר שאת במרכזים לבריאות הנפש. העבודה במסגרות אלו תובענית רגשית ופיזית, ומתבצעת לעיתים בתנאים מאתגרים: צפיפות מטופלים, מחסור באמצעים טיפוליים, אלימות כלפי צוותים רפואיים, תשתיות מיושנות ועומס מתמשך. לכך מתווספת סטיגמה כואבת - לא רק מצד הציבור הרחב, אלא לעיתים גם מצד עמיתים למקצוע ומצד מערכת הבריאות עצמה.
ולמרות כל זאת, הרופאים והרופאות שבוחרים לעבוד במרכזי ברה"ן עושים זאת מתוך שליחות עמוקה. הם פוגשים מדי יום מתמודדים עם מצוקות נפשיות מהחריפות והמורכבות ביותר, מלווים משפחות ברגעי משבר, ונדרשים לקבל החלטות רפואיות ואתיות מורכבות תחת לחץ מתמיד. זוהי עבודה הדורשת לא רק ידע מקצועי רחב, אלא גם חוסן נפשי, אמפתיה ויכולת הכלה - ולאורך זמן. השליחות הזו באה לידי ביטוי ביתר שאת בתקופות משבר לאומיות. רופאי המערכת הציבורית, ובכללם רופאי בריאות הנפש בבתי חולים, היו מהראשונים להתייצב לטיפול במפוני המלחמה, בהתמודדות עם טראומה, אובדן וחרדה, כפי שעשו גם בתקופת הקורונה. זאת במסירות רבה, לעיתים תוך סיכון אישי, ובמקביל לשמירה על רציפות טיפולית עבור מטופלי המרכזים הרפואיים עצמם - גם בימים של חוסר ודאות, עומס קיצוני ומציאות משתנה.
ועדיין, לצד הקשיים, חשוב לשאול מה משאיר אותנו במערכת הזו. יש סיפוק עמוק באבחון מדויק ובטיפול נכון, ובמפגש עם מטופל שבעבר היה במשבר חריף וכיום חי בקהילה, עצמאי יותר, לעיתים בעזרת מערך השיקום. יש ערך רב גם לעבודת הצוות הרב מקצועית "עוגת צוות רב שכבתית" היוצרת תחושת שייכות, תמיכה הדדית ולמידה מתמשכת. בתי החולים הפסיכיאטריים הם גם מרכזים אקדמיים חיוניים: מחקר, הכשרת סטודנטים לרפואה והדרכת מתמחים. עתיד המקצוע תלוי ברופאים המעטים שממשיכים, למרות הכול, לבחור בעשייה זו.
לאחרונה הכיר משרד הבריאות במקצוע הפסיכיאטרי ובעבודה בבתי החולים כ"מקצוע במצוקה", והחל במהלך של העלאת התגמול הכספי ושיפור התנאים. זהו צעד חשוב ומבורך, אך עדיין לא מספק, במיוחד בהשוואה לאפשרויות התעסוקה מחוץ לבתי החולים. מגמת עזיבת הרופאים מהמערכת האשפוזית הפסיכיאטרית טרם נעצרה.
ביום הרופא נדרש מבט אמיץ קדימה. שינוי התגמול הכספי הוא תנאי הכרחי, אך אינו תנאי מספיק. לדעתי היפוך המגמה תלוי גם בשינוי הסטיגמה כלפי הרופאים הפסיכיאטריים, בשיפור תנאי האשפוז של המטופלים ובשדרוג מרחבי הטיפול כך שיאפשרו רפואה אנושית, בטוחה ומכבדת - כזו שרופאים יוכלו להתגאות בה. תחושת גיבוי מערכתית וחברתית גם היא מפתח בשימור רופאים מצוינים
המציאות שלאחר המלחמה ממחישה יותר מתמיד את הצורך האדיר בשירותי בריאות הנפש בכל המסגרות. אך כאשר "השמיכה קצרה מדי", אין מנוס מהשקעה ייעודית גם בבתי החולים הפסיכיאטריים. האתגר כפול: להגדיל את המשיכה למקצוע הפסיכיאטריה בכלל, ולחזק את המשיכה לעבודה בבתי החולים בפרט.
ביום הרופא חשוב לומר בקול ברור: מי שבוחר לעבוד בבית חולים פסיכיאטרי אינו "פחות", אלא נושא על כתפיו אחריות כבדה מאין כמותה. אם נדע להוקיר, להשקיע ולשנות - נוכל להבטיח עתיד טוב יותר לבריאות הנפש של כולנו. ובנימה אישית רוצה להודות ולהוקיר את כל הרופאים שלצידם אני עובדת ומעריכה במרכז לבריאות הנפש שבו אני עובדת, מזור.
התרעות פיקוד העורף