עניינו של הטור הזה אינו טעמי המוזיקלי ואף לא חיפוש אחר הפורמט הנכון, בהנחה שיש כזה בכלל, ליהנות מהופעה, אלא המילה השנייה מתחילתו: "חודשיים". כן, אדם בגילי כבר עושה תוכניות, אפילו למשהו ספונטני כמו הופעה של הלהקה שהייתה חלק מפס הקול של נעוריו, לטווח של חודשים קדימה.
בכלל, שמתי לב שלאחרונה התחלתי לקבוע קדימה דברים שפעם עשיתי מעכשיו לעכשיו. בירה עם חבר, שהייתה פעם עניין להתראה של חצי שעה מבעוד מועד, הפכה למשהו שצריך לתכנן שבוע מראש ורצוי גם לרשום (סליחה: "לנעוץ") ביומן, שאף הוא עבר ממחברת שבה רושמים בכתב יד (זוכרים?!) למשהו שמתקיים בתוך המכשיר הסלולרי, שזיכרונו כבר מזמן טוב יותר משלנו.
פלישתה המבורכת של א', נכדתי הטרייה, אל חיי - הן לא באמת חשבתם שיחלוף שבוע מבלי שתשמעו על מעלליה של התינוקת הראשונה בהיסטוריה - הכניסה פרספקטיבה לתפיסת הזמן שלי: אם בשבוע הראשון לחייה היא בעיקר פעתה כשרצתה לאכול או קפצה אגרופים בכל פעם שהתאמצה להיפטר משאריות הארוחה הקודמת, הרי שעתה היא כבר מפלרטטת קלות עם מערכת היקפית של דמויות ואורות שמסביב לעריסתה. רוצה לומר, הזינוק בהתפתחות שלה בשבוע אחד, כנהוג אצל בני גילה, מלמד על כך שכל יום שחולף גדוש עבורה בחוויות חדשות שבגילי ייקח לי שנה לצבור.
גם אצל ילדים גדולים ממנה מתמצה זמן עתיד ב"מחר". לוח הזמנים הפנימי שלהם אינו מסוגל להכיל עתיד מתמשך. כלומר הם מבינים "מחר" במובן של "לא היום", לא עכשיו, מיד. האם ה"מחר" הזה יקרה בעוד חודש או בעוד שנה, זה כבר נשגב מבינתם המתפתחת, אף שמוחם מהיר בהרבה משלנו, המבוגרים. עניין של פרופורציות בתפיסת הזמן.
באופן פרדוקסלי, הסבלנות, כלומר היכולת "לקחת את הזמן", היא מסוג המתנות שניתנות לנו דווקא כשהזמן העומד לרשותנו הולך ופוחת. אני רואה את זה כמעט בכל אספקט של חיי. למרות הדחף הילדותי (ויש שיאמרו ה"אינפנטילי") שלי לסיפוקים מהירים, תולדה של מה שהיום מאבחנים כ"הפרעת קשב", גיליתי למשל שאני מבשל לאט יותר וטוב יותר.
כך אני מניח על האש מיני תבשילים לבישול ארוך ואיטי, נותן לקציצות לנוח במקרר בסבלנות, בטרם אטגן אותן טיגון קל ואחר כך אוציא אותן מהסיר ואקלה את הירקות שיעטפו אותן באהבה בשמן - או אז אחזיר לסיר את הקציצות ואכסה הכל ביין אדום. מיותר כמעט לציין שאת תערובת התבלינים שתעניק לתבשיל את טעמו, אני אכתוש מחומרי גלם ראשוניים ככל האפשר, בעזרת מכתש ועלי, בטרם אתן לאש הקטנה ולזמן להחדיר אותם לכל רובד של התבשיל.
אם בגיל צעיר אתה ספונטני, למשל בהחלטה מעכשיו לעכשיו על סופ"ש בחו"ל, הרי שהשנים עושות אותך קצת כבד יותר, באופן שעומד בסתירה לאפשרויות העומדות לרשותך. הן אין צורך לדאוג לבייביסיטר לילדים, שלא לדבר על כך שאינטרנט מהיר מאפשר לגשר על יומיים־שלושה מחוץ למשרד, והנה זה פלא: פעם היו מדברים איתי על נסיעה - ומקץ שעה קלה כבר הייתי בנתב"ג ורק אז מברר להיכן טסים. כיום אני מתכנן את חופשותיי חודשים קדימה.
מאחר שעדיין לא איבדתי לגמרי את הזעם הנערי שמתעורר בי מעת לעת, הרי שלפעמים אני כועס על היקום על כך שנטע בי סבלנות דווקא כשציר הזמן שלי הולך ומתקצר. הן לא צריך להיות מורבידי במיוחד כדי לדעת שמה שאני יכול לעשות היום, למשל לקפוץ לאיזה יעד באירופה ולחרוש אותו במהלך כמה ימים, ממוזיאונים דרך שווקים, עבור בשופינג וכלה במסעדות וברים - יהיה לי קשה יותר בעוד 20 שנים בערך, גם אם אתברך בבריאות טובה.
וזה קצת מכעיס, תודו: דווקא עכשיו כשיש לי קצת יותר זמן וקצת יותר אמצעים כדי לנצל אותו במגוון דרכים, אני הופך למי שנותן ליומן לנהל אותו?
ומה עושה אדם שרוצה להיאחז בנעוריו המתרחקים? מזמין כרטיסים, חודשים מראש, להופעה של משינה. לא רק בגלל המוזיקה, אלא גם כדי להיזכר ביום שבו שמע לראשונה את "אופטיקאי מדופלם" ועלז על כך שנמצאה לו להקה מקומית שהיא בת דמותה של "מדנס" (פעם קראתי שחברי משינה סולדים מההשוואה, אבל בעיניי זו הייתה ונשארה מחמאה אדירה).
אדם רוכש כרטיסים, אבל מוסיף גם מעין "טפו טפו טפו" מקורי: קונה בעוד כמה עשרות שקלים גם אפשרות לביטול בזיכוי מלא עד 48 שעות לפני ההופעה - לך תדע מה יביא עימו הזמן.
התרעות פיקוד העורף