אז קפצתי למה שמכונה "האפליקציות". אחרי שנים רבות של סרבנות עיקשת להיכנס בשערי גן העדן (או הגיהינום, תלוי איך אתם מסתכלים על זה) הדיגיטלי של ההיכרויות, החלטתי לפתוח את השערים ולהיכנס.
מאז שאני נער, כל מיני נשים נכנסו לחיי והפכו אותם למקום מואר יותר לזמן כזה או אחר. אני מאמין שגם אני הייתי גוף תאורה מסוים בחייהן. בזכות שתיים מהן אני אפילו מכיר היטב את מסלול ההליכה שבין אגף חדרי היולדות אל אגף התינוקייה בקומה השלישית בבית החולים איכילוב. פעמיים בחיי מצאתי את עצמי הולך במסלול הזה כשאני מחזיק עגלה ובתוכה יצור קטן שעל פי הצמיד שעל ידו - אני אביו. את הראשון עשיתי אחרי שנתיים וחצי של זוגיות, את השני אחרי חודשיים. כך שאפשר לומר שאני יחסית ורסטילי או לפחות לא מקובע.
לפני חצי שנה בערך (בעצם אולי קצת יותר) הסתיים הקשר המשמעותי האחרון שהיה לי, ואני שבתי למצב הצבירה הטבעי של גבר רווק בדירת 87 מ"ר בתל אביב שמדי פעם נזכר בדבריו של הסופר תומאס לאב פיקוק, שכבר במאה ה-19 כתב ש"זוגיות עלולה להיות אגם סוער, אך הרווקות כמעט תמיד שלולית בוצית".
ואז, לפני חודש וחצי, בזמן שהכנסתי כלים למדיח, חשבתי לעצמי שאם בעצם במבחן ההצלחה של הזוגיות, בסופו של דבר, אינני הצלחה גדולה (תעודת הזהות שמעידה על כך שהנני גרוש עם שני ילדים, די מקבעת את העובדה הזו), אז אולי כדאי שאקשיב לחברים שלי שאמרו לי שאולי הבעיה שלי היא בעצם בדרך שבה אני מכיר נשים ושאני חייב להצטרף לעולם המודרני, להוריד אפליקציות היכרויות ולהכיר דרכן נשים חדשות.
"דווקא לא מתאים לך לא לנסות משהו חדש", אמר לי אחד מחבריי, "אתה הרי דביל גדול שהחליט שהוא חייב לנסות הכל על בשרו, כולל את הדברים האידיוטיים ביותר. אז דווקא על זה אתה מתעקש שנים. פשוט לך על זה". בהחלטה של שניות ספורות החלטתי ללכת על זה. לפניי ניצבו כמה אפשרויות.
טינדר: אפליקציית ההיכרויות הגדולה והמוכרת מכולן, שעל פי נתוני החברה כוללת 75 מיליון משתמשים פעילים במעל ל-196 מדינות, ובריאיון ששמעתי לא מזמן עם המנכ"ל והמייסד שלה שון ראאד, הוא הכריז ש"מאז שהקמנו את האפליקציה ועד היום היו לנו מעל ל-20 מיליארד מאצ׳ים". נשמע בומבסטי בהחלט.
האפשרות השנייה הייתה באמבל: האפליקציה השנייה הפופולרית ביותר, שמחזיקה מעל ל-42 מיליון משתמשים פעילים ומגלגלת מחזור הכנסות שנתי של לא פחות מ-1.1 מיליארד דולר. הייחוד של באמבל כאפליקציה הוא שהכוח שם נמצא אצל הנשים, ואת הפנייה הראשונה רק הנשים יכולות לעשות.
האופציה השלישית הייתה האקסקלוסיבית מכולן והיא אפליקציה מתנשאת בשם raya. האפליקציה הזו היא לא לכל אחד. הכינוי שלה הוא "האפליקציה של הסלבס". בשביל להתקבל אליה אתה צריך למלא טופס הרשמה שבמהלכו בודקים אותך, ובזמן לא מוגדר ולא מחויב מראש יוכרע אם תתקבל או לא.
ואופציה נוספת הייתה אוקיי קיופיד (שם ביצת הרווקים והרווקות כוללת 30 מיליון משתמשים פעילים), שהיא האפליקציה שמתיימרת להיות העמוקה מכולן בשל השאלונים המקדימים שהם עורכים לך שם.
אבל עוד לפני הקפיצה הסופית לבריכה החלטתי לעשות עבודת תחקיר מקיפה על האפליקציות השונות והבחנתי במשהו שצץ כל הזמן - ההבטחה להתרגש, לרגש, שתתרגש, חוזרת על עצמה שוב ושוב. בדף ההורדה של האפליקציה אוקיי קיופיד בחנות האפליקציות, אתם תפגשו את המשפט הבא: "האלגוריתם של אוקיי קיופיד ימצא לכם דייט שירגש ויעניין אתכם כך שלא תוכלו לחכות יותר עד הפגישה!" (סימן הקריאה במקור).
באתר של טינדר תוכלו למצוא הודעה לעיתונות על הקמפיין החדש שעולה, שם מסבירים בין היתר ש"טינדר ממשיכה לעורר מחדש את הדמיון של משתמשי הדייטים לגבי כמה מרגש זה יכול להיות לתת סיכוי למישהו או משהו חדש".
מומחית הדייטינג טורצקי גם נותנת עצות באגף העצות לדייטים באפליקציה עצמה, שבה היא חוזרת על המנטרה הזו שוב ושוב ומדגישה שבאמבל קיימת בשביל ליצור לכם דייטים מרגשים. אפילו ממש בכניסה לאזור הטיפים והעצות באפליקציה מופיע הכיתוב: "יש לכם דייט ראשון? מרגש! (סימן הקריאה במקור - ל"ד) תנו למומחים שלנו לתת לכם עצות לקראת הדייט".
ואילו באפליקציה האליטיסטית רעיה (raya) כבר בתיאור של האפליקציה בחנות האפליקציות, ממש בפסקה הראשונה, מובטח לכם ש"המיקוד שלנו ב-Raya הוא לספק לחברים שלנו גישה לאנשים מרגשים ולחוויות מרגשות". ההבטחה הגדולה של האפליקציות כולן היא ברורה: אתה הולך להתרגש. ההתרגשות בדרך. רק תוריד את האפליקציה, תפתח פרופיל וההתרגשות תתחיל.
בזמן שנרשמתי לאפליקציות השונות חשבתי לעצמי על הבעייתיות שבהבטחת הריגוש שלהן. כלומר, מה קורה כשאתה מגשים את המטרה ונכנס למערכת יחסים, אבל אז, אחרי זמן מה, דברים מתחילים להיות כרגיל - האם אז אותה הבטחת ריגוש תתחיל לקנן בראשך? האם הידיעה שאתה תמיד נמצא במרחק לחיצה מריגוש פוטנציאלי היא בעצם סוג של כלא? האם האפליקציות בעצם טומנות מלכודת מובנית של ריגוש שלעולם לא יידע שובע (וינקר לך בראש כל עת שיהיה טיפה פחות כיף עם אישה זו או אחרת)? את התשובות לשאלות האלו עוד לא ידעתי. החלטתי באותו רגע שאני מסיט את המחשבה הזו הצידה והמשכתי בתהליך ההרשמה.
כאן בהרשמה לאפליקציות אתה נדרש לקבל בשבריר שנייה החלטות שלוקח שנים לקבל. אתה נדרש לדייק מבחינת מה שאתה מחפש - נשים באילו גילים? (שזו חתיכת שאלה, כשכבר יש לך ילדים והתשובה תלויה מאוד בשאלת המשך: האם אתה רוצה עוד ילדים או ששבעת מתחום הילודה?). ואחרי זה: לאיזו מטרה אתה כאן - האם זה ל"קשר רציני"? או ל"קשר קצר אבל פתוח/ה גם לרציני"? או דווקא ל"קשר קצר וקליל"? או סתם ל"כיף"? או אולי אתה אפילו מעדיף סטטוס שיבהיר שאתה "עדיין מנסה להבין"?
לפי מה שתחליט יתפרש לפניך העולם החדש שאתה נכנס אליו ברגעים אלו. אלא שכאן נעוצה אחת הבעיות הגדולות של האפליקציות והיא שהן יוצרות עולם מהונדס מדי. הן מאפשרות לנו להגדיר מראש את העולם שנפגוש, כלומר הן נותנות לנו את מה שאנחנו רוצים - בעוד כולנו יודעים שרוב הזמן הברכה האמיתית היא לקבל את מה שאנחנו צריכים ולא את מה שאנו רוצים.
ניקח לדוגמה בחורה בת 30 שהחליטה לחפש רק גברים עד גיל 38 בלי ילדים. האלגוריתם לעולם לא יחרוג מהגבולות האלה. אבל בחיים האמיתיים היא הייתה עשויה לפגוש מישהו מסקרן בעבודה או בתחנת האוטובוס או איפה שזה לא יהיה, להתגלגל לשיחה של שעות עטופה בקסם, ורק בסוף לגלות שהוא בן 39 ויש לו ילד, אבל אז היא לא הייתה פוסלת אותו - אולי אפילו הייתה מרגישה שזו אהבת חייה. באפליקציות זה לא יקרה. שם אין חריגות, אין קסם של מקריות. הקריטריונים שאנו מגדירים באפליקציה יכולים להיות לפעמים בית הסוהר שלנו.
הרי בואו נודה שפעמים רבות האירועים (והאנשים) החשובים ביותר בחיינו הם כאלו שמתרחשים מחוץ לטווח התכנון והרצונות שלנו. בסופו של דבר, עולם מהונדס וסטרילי שבו אנשים מצמצמים את עולמם הרומנטי למה שנדמה להם שהם צריכים או רוצים, הוא עולם שאיננו רק משעמם, אלא גם לא יצירתי במיוחד.
אפילו נדמה לי שיש פה פוטנציאל להוביל מגמה מסוכנת שבה אנו בונים חברה המבוססת על אלגוריתם, שבה אנשים מכירים באפליקציות רק אנשים כמוהם, וכך מתערבבים אך רק בתוך הבועה הסוציו-אקונומית, העדתית והתרבותית שלהם. אשכנזים רק עם אשכנזים, מעמד גבוה רק עם מעמד גבוה, אקדמאים רק עם אקדמאים, ואפילו לא-מעשנים רק עם לא-מעשנים וחובבי כושר עם חובבי כושר וכן הלאה. תודו שיש בפורמט הזה משהו מסוכן. כנראה שלא סתם אמא שלי תמיד הזהירה אותי ש"תיזהר במה שאתה מבקש".
אופציה נוספת בחלק מהאפליקציות היא לא לכתוב כלום - לא קשר ארוך, לא קשר קצר, לא סתם כיף וגם לא "עדיין מנסה להבין", פשוט כלום. אני החלטתי ללכת על האופציה הזו.
אבל גם אם לא כתבת כלום, ברגע האמת השאלה תישאל. כפי שלמדתי כמה ימים אחרי, כשהייתי בדייט הראשון שלי ובמהלכו נשמע הדיאלוג הבא:
כמות הפעמים שנשאלתי בחודש וחצי האחרונים "מה אתה מחפש?" כנראה גדולה יותר מכמות הפעמים ששאלו את כריסטופר קולומבוס ב-1492 על סיפון ה"סנטה מריה" את אותה השאלה בדיוק.
האמת היא שקצת כמו קולומבוס גם אני יצאתי למסע שידעתי את הכיוון הכללי שלו אבל לא ממש ידעתי לאן יתגלגל. מפתה להגיד שכמו קולומבוס גם אני פגשתי באפליקציות ארץ חדשה עם אנשים חדשים שלא חשבתי שאפגוש, ושכמו קולומבוס גם אני ניסיתי להבין את שפת האנשים שפגשתי אך נתקלתי בבעיות.
ב-1 בנובמבר 1492 כותב קולומבוס ביומנו על הפגישה הראשונה עם האנשים החדשים שפגש ביבשת החדשה: "אני לא מבין את שפתם, אף שאני בטוח שהם מדברים על דברים נפלאים. הכל נעשה בסימנים, כי אני לא יודע את המילים שלהם והם לא יודעים את שלי. הלוואי שיכולתי להבין מה הם אומרים".
מפתה להקביל ולהגיד שגם אני הרגשתי ככה בדיוק בכל פעם שיצאתי לדייט ופגשתי מישהי חדשה. אפילו אולי כאן, אם הייתי רוצה להוסיף נופך אינטלקטואלי לטקסט, הייתי גם מוסיף את אמירתו הנצחית של פרויד על המין הנשי: "השאלה הגדולה שמעולם לא נענתה, ושאני עצמי לא הצלחתי לענות עליה למרות 30 שנות מחקרי בנפש האישה, היא: 'מה בעצם האישה רוצה?'".
אבל האמת היא הרבה יותר פשוטה ולא צריך לא את קולומבוס ולא את פרויד בשביל להסביר אותה - אפשר לצמצם את הכל לכמה מילים בודדות: פשוט פגשתי נשים. כל מיני נשים.
פגשתי את גברת פסיכואנליזה, שניתחה אותי מהרגע הראשון ואמרה לי שהיא מחבבת פרחים מפלסטיק (אני לא סומך על אנשים שאוהבים פרחים מפלסטיק); פגשתי את גברת גירושים טריים; את גברת מערכות יחסים רעילות; את גברת ויראליות עם K21 עוקבים באינסטגרם; את גברת 1.79 (אני 1.73). פגשתי גם מישהי שצחקה מהבדיחות שלי כפי שמעולם לא צחקו אבל הטיימינג שבו פגשתי אותה לא היה מצחיק, הוא היה טרגי. פגשתי מישהי ששאלה אותי, בלי לחשוב פעמיים, אם היא תבוא אליי הביתה, האם יהיו שם עתיקות שסבא שלי השאיר.
פגשתי אחת שבמקרה הייתה גם פסיכותרפיסטית מינית ודרכה למדתי שאולי בשל הנטישה שלי בילדות על ידי אמי אני לא מצליח באמת לסמוך על נשים ולהיות משוחרר במאה אחוז. היא אמרה לי גם מה צריך לעשות. אני חושב שזה עזר. והייתה גם מישהי שיחד נסחפנו לשיחה שהלכה והתארכה באשר למיקומים השונים בישראל שבהם ניתן למצוא עצמות הומו סאפיינס קדום (שזה נושא שאני בקיא בו בשל חיבתי לארכיאולוגיה פרה-היסטורית).
הידע שלה באשר למיקומים השונים שבהם יש עצמות הומו סאפיינס (מערת מיסליה ברכס הכרמל, מערת קפזה בגליל התחתון, מערת מנות בגליל המערבי) יגרום לכל אחד להניח שהיא עוסקת בארכיאולוגיה, אבל לא, היא מתעסקת בתחום אחר בכלל. זו הייתה שיחה מאוד מוזרה באופן הכי נפלא שיכול להיות.
והייתה גם אחת ששכנעה אותי להגיד למלצר שיש לי יום הולדת היום (אף על פי שאני חוגג רק במרץ) וכשהגיעו זיקוקים ומלצרים ששרו לי בקולי קולות ואני לא ידעתי להתמודד עם הבושה והתכווצתי בכיסא, היא פשוט התפוצצה מצחוק.
פגשתי המון יופי ואנושיות שהסתתרו מאחורי עיניים חומות (הרוב הגדול), עיניים כחולות וגם עיניים ירוקות פעם אחת. הן היו בכל מיני גילים - בשנות ה-20 המאוחרות, בשנות ה-30 המוקדמות, בשנות ה-30 המאוחרות. חלקן (הקטן) עם ילדים (או רק ילד אחד), חלקן הגדול ללא.
לא יודע מה בעצם חיפשתי בבליץ הדייטים האלו בחודש וחצי האחרונים, אבל מה שבטוח הוא שלהפתעתי מצאתי כמה פעמים חום אנושי כזה שלא חשבתי שאפגוש בחיי ושגרם לי להאמין באותו הרגע שעוד לא אבדה תקוותנו, להיות עם חופשי בארצנו ארץ טינדר, באמבל וירושלים.
התרעות פיקוד העורף