ובכל זאת, אני מתעקשת להיאחז בהחלטות, כי התחלות עושות לי סדר, כמו קרונות של רכבת צעצוע. הילדים מעיפים אותן מהמסלול ואז בא אבא, מרים קרון אחד, רק אחד, מחזיר אותו למסילה ופתאום הרכבת ממשיכה לנסוע. אולי בגלל זה אני נאחזת בהתחלות, כי אני צריכה את התחושה שקרון אחד הוחזר למקום. זה לא סידר את כל החיים, רק עשה תנועה קטנה נגד הכאוס, וזה כבר מרגיש יותר רגוע.
אבל עם השנים שמתי לב שמשהו בהתחלות האלה גם קצת מלחיץ אותי. הן תמיד מגיעות עם רשימת דרישות ומבט חמור סבר על מי שהיית עד עכשיו. כאילו כל מה שקדם ל-1 בינואר, ליום ראשון, לראש חודש, היה טיוטה לא מוצלחת שצריך לזרוק לפח. אנחנו מאוד קשים עם עצמנו ברגעים האלה, נדמה לנו שאם רק נתאפס קצת נהיה מושלמים.
במקרה שלי ממש לא בהחלטות הרות גורל עסקינן, כי את ההחלטות המשמעותיות ממש אני מבצעת כשאני רוצה. אני לא זקוקה לתחילת שנה או לציון זמן כלשהו. החולשה שלי נמצאת דווקא בדברים הקטנים, שאני חושבת שאם אכניס אותם ללוח הזמנים שלי הכל ייראה אחרת. הדברים הקטנים, שנראים הכי אפשריים, הם אלה שמכים בי הכי חזק כשאני לא עומדת בהם.
כי מה כבר ביקשתי? רק לאכול מסודר, רק ללכת פעמיים או שלוש בשבוע לאימון, רק לא לפתוח את הטלפון במיטה. וכשזה לא קורה, ההתחלה הבאה כבר מתארגנת לה בראש, עם מחברת חדשה, עם הבטחה נקייה, עם אותו משפט משומש שהפעם זה באמת.
באירוע לכבוד השנה האזרחית החדשה, בבר השכונתי של חבר מתחת לבית, מצאתי את עצמי מתרצת את ההפרה הראשונה של ההחלטה לקצץ בנשנושים ובשתייה אחרי שבע בערב במשפט המכונן שמלווה את חיי - "מחר נתחיל", שזה שווה ערך ל"מיום ראשון דיאטה". אף שתמיד אומרים שאם את צריכה לחכות למחר כדי להתחיל משהו, כנראה את לא מחויבת אליו לגמרי. כי אם מחר, אז למה לא עכשיו? אפילו כתבו על זה שיר. חשבתי שאולי אני מושפעת ממחשבה שהיא לא שלי, כי מה רע לי לנשנש ולשתות קצת, בלי הגזמה, וללכת לישון עם ניצוץ אופטימי בלב עם האיש שאני אוהבת.
אתמול, תוך כדי ישיבה עצלנית על הספה, פתאום הבנתי שההחלטה המשמעותית והטובה ביותר שאני יכולה לקבל היא לזנוח את מפת הדרכים ששרטטתי באדיקות כדי להרגיש טוב יותר, רק כי מישהו אמר, רק כי מישהי כתבה, רק כי יש איזה אידיאל כזה וסטנדרטים ועולם שבו כולם כבר נראים אותו הדבר, עושים צום לסירוגין ומתאמנים באותו קצב.
אחרי הכאוס של השנים האחרונות, למה לא פשוט אחגוג כשארצה וכשאפשר? מאיפה בא הצורך הזה להכניס את עצמנו כל הזמן למשמעת, לחשוב שמשהו בנו לא בסדר רק כי מישהו החליט. אולי הגיע הזמן לומר את זה פעם אחת ולתמיד: תרבות ההתחלות לא תמיד נולדת מתוך צורך בריפוי, אלא לפעמים מתוך טרנד. היא מייצרת תחושה שיש רגע שנכון להשתנות בו, תחושה מעצבת תודעה של צורה נכונה להשתנות בתוכה, וקצב נכון לעשות את זה. בתוך השפה הרכה של טיפול עצמי מסתתרת לפעמים הנחיה סמויה: תעשו את זה עכשיו. ככה. ביחד.
לא במקרה זה קורה במקביל באלגוריתמים שיודעים לזהות חולשה, וברגעים שבהם כולנו מקבלים את אותה דחיפה להיות גרסה "טובה יותר" של עצמנו. מי שלא מסתנכרן, כי זה עדיין לא הזמן שלו לשנות גרסה, מרגיש מיד לא מפותח או לא מספיק מודע, לא בגרסה הנכונה גם אם שום דבר לא באמת התקלקל בו. שינוי אמיתי אפשר לעשות גם בצעדים ממש קטנים, לא תמיד צריך לטלטל את כל הסביבה כדי לנוע למקום יותר טוב.
התרעות פיקוד העורף