ברגע שהדלת נפתחת, כל הממתינים בחוץ נדחקים בניסיון להיכנס ולא מאפשרים לאלה שבפנים לצאת. המעלית משמשת כיעד שיש לכבוש ומהר, אחרת יש חשש שמישהו אחר יעשה זאת לפניי, או חס וחלילה במקומי, ואשאר בחוץ.
בשעה טובה נכנסתי, ומיד אני נחשף לסכנה מצד הגברת עם הילד שמאפשרת לו ללחוץ על כל הכפתורים כי הוא ממש רוצה. אני מוצא את עצמי בוהה בעל כורחי בדלת נפתחת ונסגרת בכל קומה. אין טעם להעיר לה, כי הכפתורים כבר לחוצים, ואין כוח בעולם שישחרר אותם. האיש הגבוה חייב לקיים שיחת טלפון במעלית, אף על פי שזה לא בריא ולא מקובל. יש שאנשים נדבקים אליך, לאו דווקא בגלל חוסר מקום, וההקפדה היחידה היא לא ליצור בשום אופן קשר עין.
המעלית אינה אמצעי תחבורה. היא זירת קרב. האנושות מאבדת שליטה אבל מנסה להיראות כאילו היא בשליטה. מעין מיקרוגל רגשי. מכניסים כמה אנשים, לוחצים על כמה כפתורים, מוסיפים שתיקה, והמתח מתגבר. האנשים במעלית בדרך כלל משלימים עם גורלם ותולים את מבטם בתקרה תוך הרהור במעשיהם, שמא המקום מעניש אותי. אולי הייתי בכל זאת צריך לאפשר לזקנה לחצות את הכביש לפני שדהרתי במעבר החציה עם הרכב שלי, כדי לא לפספס רמזור.
הנה מגיעה היציאה מהמעלית וכולם מנסים להידחף החוצה מהר ככל שניתן, כמו אסירים שקיבלו שחרור על תנאי. אבל שם בחוץ עומד מחזור חדש של אנשים שרוצים להיכנס בכל מחיר - וחוזר חלילה.
התרעות פיקוד העורף