אני עוברת בין בעלות ובעלי עסקים וחלקם הגדול משתף באותה מצוקה: אין מספיק ידיים עובדות. מתישהו אני שואלת: באמת אין? מה עם עובדות ועובדים מעט יותר מבוגרים, שיש להם זמן פנוי, פניות רגשית וניסיון, ומעל הכל - רצון? או אז מגיעות התשובות בשמם: זה לא יתאים להם, הם לא ירצו, זו עבודה פיזית, זו עבודה בקצב גבוה, השעות לא טובות, זה קטן עליהם, למה להם. בקיצור, תשובות די קבועות שמורכבות מערבוב של תירוץ ה"כישורי יתר" ו"תת-כישורים".
פעם אחר פעם אני שואלת: מבלי להקטין חלילה מכבודו של כבודו, למה שתחליט בשבילם? תן להם את האפשרות להחליט מה הם יכולים ומה לא. כבעלת עסק שמושתת רובו ככולו עליי, אילו היה לי תקציב להעסיק עוד עובדות ועובדים, הם בוודאי היו כאלו שיתרמו מידיעותיהם ומניסיונם העשיר. וזה, מה לעשות, בדרך כלל תנאי שיכולים לענות עליו מבוגרים ממני.
נתוני הלמ"ס, מרכז טאוב ומכון ברוקדייל מראים ששיעור ההשתתפות בעבודה בקרב בנות ובני 60 פלוס נמוך ביחס לבני 50-59, אף שרבים מהם מבקשים לעבוד ויש משרות פנויות רבות במשק. הפער נוצר בשלב הגיוס, בעיקר בגלל עניין הגיל לצד משתנים כמו שכר ושעות.
אכן סיפור ישן-חדש: לשוק האזרחי בארצות הברית אחרי מלחמת העולם השנייה חזרו מיליוני חיילים משוחררים, רבים מהם בני 40 ומעלה. היה להם ניסיון לוגיסטי, ניהולי וטכני שנרכש בתנאים קיצוניים. למרות זאת, מעסיקים אזרחיים נטו לדחות אותם במחשבה שאינם מתאימים לעידן הכלכלי החדש. רק התערבות פדרלית רחבת היקף יצרה מנגנון קליטה, הכשרה והשמה שאפשר את שילובם.
בבריטניה, בעשור השני של שנות האלפיים, מערכת החינוך הציבורית התמודדה עם מחסור מתמשך במורים. במקביל, מורים ותיקים מקומיים, חלקם לאחר פרישה או במשרה חלקית, נתקלו בחסמי גיל, שכר ופנסיה שמנעו את חזרתם למערכת. מה עשתה המדינה? פנתה לגיוס מורים צעירים חסרי ניסיון ולייבוא מורים מחו"ל.
אישה שאני אוהבת ומעריכה הוציאה אחרי פרישתה ממערכת הבריאות את תעודת ההוראה המאובקת שלה מהמגירה והחליטה שהשלב הבא בחיים יהיה להתמסר להוראת תלמידים במרכז למידה בשכונה מוחלשת בירושלים, ויש פה, בלי עין הרע כמה וכמה ועוד כמה כאלה. כולם היו מרוצים: התלמידות והתלמידים, הוריהם וההנהלה. ביום הולדתה ה-70 קיבלה שי צנוע: בעיטת שיגור מהמערכת. אמרו לה: סיימת פה.
על המחסור בצוותי הוראה במערכת החינוך אין צורך להכביר מילים. תת-תקינה לתפארת. בכלל, נדמה ש"תת" זו המילה שמתארת את עידן קיש כשר חינוך. באותה נשימה, אזכיר את תוכנית "ותיקים בעבודה", שיצאה לדרך בזמן כהונתה של מירב כהן כשרה לשוויון חברתי, במטרה לשלב בנות ובני 60 ומעלה בשוק העבודה. הגופים המפעילים הם חברת מעוף משאבי אנוש וחברת תיגבור. העובד המבוגר ביותר בתוכנית הוא בן 91, שתפקידו לבדוק חשבוניות בחברת אבטחה וכולם מרוצים ושמחים, אבל התנאי החשוב ביותר היה שנתנו לו להחליט.
איני יודעת לחשב בן כמה היה מתושלח ולא סגורה על כך שאכן חי 969 שנה. אני כן יודעת שהמקרא אינו מציין גיל כנקודת פרישה, אלא שינוי באופי התפקיד ובמידת האחריות.
אברהם אבינו תואר כמנהל משק רחב היקף, שכלל מקנה, קרקע, עבדים ורכוש רב גם בשלב מאוחר של חייו. יצחק עסק בחקלאות יזומה ופיתח תשתיות מים באמצעות חפירת בארות וניהול סכסוכי קרקע. יעקב המשיך לפעול כמנהיג משפחתי וכלכלי גם בשנותיו האחרונות וניהל את המעבר למצרים.
הדוגמה הברורה ביותר הייתה הלויים: למענם נקבע מנגנון פורמלי של התאמת תפקידים: בגיל 50 חדלו הלויים מעבודת המשא הפיזית, אבל המשיכו ללוות את עבודת המשכן. זה היה מודל של שינוי עומס וסוג עשייה, לא של הדרה. זקני העם וזקני העיר עסקו במשפט, בקניין ובעסקאות ציבוריות, בפיקוח ובהכרעות קהילתיות.
החברה המקראית לא סילקה את מבוגריה מהמרחב הציבורי. מה אנחנו, אסקימואים ששולחים את זקניהם לצעוד אל מותם בשלג? קצת ענווה, באמת.
התרעות פיקוד העורף