אני שומע לא מעט ישראלים שמדברים בזמן האחרון על 2026 שהחלה כשנת ההכרעה. לא במובן הפומפוזי והדרמטי שהתקשורת אוהבת לקשור לכל אירוע זניח, אלא במובן האישי והעמוק ביותר. השנה שבה יבינו אם יש עתיד לישראל הדמוקרטית והמודרנית, או שהם צריכים לחשב את עתידם האישי מחדש. על פי כל הסימנים, השנה הזאת גם תלווה בדם ואש ותימרות עשן.
בישראל יש מי שחשים שהמהלך של טראמפ פתח לנו הזדמנות מפתה: אם הנהגות הפכו להיות מטרה לגיטימית, מדוע שלא נפעל נגד ההנהגה האיראנית, בוודאי כשהיא ניצבת מול מחאה גוברת מבית? האם השריף העולמי יאפשר לישראל להיות השוטר האזורי, גם מול הנהגות מדיניוֹת?
עשרה נציגים, עשר דעות
כך היה במצרים, שהיא מדינת לאום הומוגנית. באיראן, הרב־אתנית, עם תרבות מורכבת והרבה מאוד רבדים חברתיים – יכולות ההבנה והתחזית מוגבלות עוד יותר. לפני שנים הייתי חבר בקבוצה רב־לאומית של נציגים מכל רחבי המזרח התיכון, שנפגשו מעת לעת לשיח חשאי ופתוח במדינה ניטרלית. אחד המפגשים התקיים ביום שבו נערכו באיראן בחירות לנשיאות.
בקבוצה היו כעשרה נציגים איראנים, רובם אנשי אקדמיה בכירים. בבוקר הם מיהרו לשגרירות באותה מדינה כדי להצביע בבחירות, וכשחזרו בצהריים עם אגודלים מוכתמים בדיו של טביעת האצבע שנדרשו להשאיר בקלפי, התיישבנו לשמוע את התחזית שלהם. כל אחד מהעשרה נתן ניתוח שונה של הבחירות שהתקיימו באותו יום. אף לא אחד מהם חזה את התוצאה האמיתית של הבחירות.
לכן כשאנחנו מנסים להבין מה קורה באיראן, אנחנו חייבים לגזור על עצמנו צניעות ולקרוא גם את ניתוחי המומחים השונים עם מידה בריאה של ספקנות. אין ספק שגל המחאות הנוכחי הוא משמעותי, כי הוא חוצה שכבות ומגזרים ונוגע בחיים עצמם של האיראנים. איראן כמעט שאינה מתפקדת כמדינה ומתקשה לספק את השירותים הבסיסיים ביותר לאזרחיה, כמו מים.
ברור גם שהמחאות האלה מרעידות את כיסאות האייתוללות, אבל קשה לומר אם הן יביאו את סופה המיוחל של הרפובליקה האסלאמית. המשטר האיראני נמנע עד כה מלהפעיל את מלוא עוצמתו לדיכוי המהומות, אולי כי גם הוא מבין שאין לו יכולת לצפות מה יהיו ההשלכות.
עוד בטרם פרצו המהומות הבינו בישראל כי יצטרכו לפעול שוב באיראן לעצירת ההתחמשות המחודשת בטילי קרקע־קרקע. זה גם מה שהציג רה"מ לנשיא האמריקאי. אילו השלכות יהיו לפעולה צבאית ישראלית על המחאות באיראן? האם תדרבן אותן או תגרום לאיראנים להתלכד מחדש סביב המשטר? לאיש אין תשובה שניתן לתקף אותה. ונניח שישראל מתפתה לחסל את המנהיג העליון ואת בנו, היורש המיועד. האם זה יקדם את סיכויי המחאה או יסכל אותם?
שני הציוצים משקפים שיקול דעת לא עמוק של מי שעומד מאחוריהם. מחיקת אחד מהם מצביעה לפחות על שיקול דעת חלקי שבא בדיעבד. ישראל לא צריכה לדחוף את אפה ואת ציוציה לכל מסיבה, גם אם המוזיקה בה נעימה לאוזנינו. ומוטב שהמוסד יפעל יותר בחשאיות ויצייץ פחות.
חישוב מסלול מחדש
בצד כל מה שמתחולל באיראן עומדות כוונותיה המוצהרות של ישראל להנחית מכה רחבה נוספת על חיזבאללה, שלא באמת פורק מנשקו. בשנה האחרונה חידש חיזבאללה את ייצור והרכבת הכטב"מים והרחפנים שלו, והוא פועל לחדש את ייצור הרקטות.
ישראל רוצה וצריכה לפעול נגד חיזבאללה, אבל האירועים באיראן שלחו אותה לחשב מסלול מחדש. אין טעם לבזבז חימושים נדירים על חיזבאללה אם נגיע לתקיפה באיראן, ולכן תוכניות התקיפה הישראלית בלבנון ימתינו עד להתבהרות המצב באיראן.
התרעות פיקוד העורף