בשתי החברות הללו שוררים היום אנרכיה, כאוס, פחד ודאגה. יש ביניהן, כמובן, קווי דמיון ושוני שכדאי להבליט אותם, אבל בשורה התחתונה מדובר בשתי קבוצות הנמצאות במצוקה כלכלית, בהיעדר ביטחון תזונתי ופיזי, וזיקתן למדינה נמוכה וחלשה.
ככלל, לא הופתעתי. ערביי ישראל עוברים תהליכים מרתקים של השתלבות בחברה הכללית, שוב בניגוד לכל התחזיות. יש תחומי תעסוקה בישראל - כמו רפואה, תחבורה, בניין, מסעדנות, עסקים קטנים וכדומה - שבהם ערביי ישראל ממלאים תפקיד מרכזי וחיוני.
הדור הצעיר, בעיקר הדור הצעיר, צמצם את היקף הילודה. משפחות קטנות יותר ומשכילות יותר. רבים מן הצעירים והצעירות יוצאים לחו"ל, לומדים, בעיקר רפואה והנדסה, וחוזרים לארץ. ברור כי מרביתם אינם מקבלים את מדינת ישראל כמדינה ציונית, אבל עדיין המדינה הזאת היא גם מדינתם, ושאיפתם היא למדינת כל אזרחיה.
אין חתירה לפתרון
יוצאי דופן מהבחינה הזו הם הבדואים בדרום. חלק גדול מהם מתגוררים בכפרים לא מוכרים ותנאי חייהם קשים ביותר. עד לפני כמה שנים המדינה עוד ניסתה להגיע איתם להסדרים של חילופי אדמות כדי לפנות אותם ולרכזם בכמה יישובים, אבל חדלה מכך. הבדואים אכן שולטים בשטחים רחבים מדרום לבאר שבע. המדינה מדי פעם הורסת בתים לא חוקיים אבל אינה חותרת לפתרון של קבע, והמהומה גדולה.
האירועים שסובבים את שבט תראבין מלמדים כי אי אפשר להשיג בכוח את מה שלא משיגים במשא ומתן ובהיגיון. המבצע הראוותני של המשטרה, שהחל בעקבות בריחה המונית של שוטרים מהיישוב הבדואי, התחיל בקול תרועה גדול והסתיים בקול דממה דקה.
מקבלים ולא מחזירים
השירות הצבאי הוא האיום הגדול ביותר עליהם, כי הוא אמור להוציא אותם, לפחות לתקופת השירות, מתחת לכנפיים של הרבנים החרדים. אלה חוששים, ובצדק, כי שירות צבאי יחשוף את החיילים החרדים, הספרדים והאשכנזים כאחד, לחיים אחרים, אפילו אם ישרתו ביחידות מיוחדות להם, ולהם בלבד. לכן ההתנגדות היא חריפה וקיצונית. הם מתנגדים בכל הכוח להפלת החומות בינם לבין החברה הישראלית הכללית.
שני המגזרים הללו מהווים כשליש מהחברה הישראלית. הם אינם ״קבוצות שוליים״ בהגדרה. הם אכן נמצאים בפרמטרים נמוכים של הכנסה או רמת חיים, אבל באותה עת הם מרכיב מרכזי בחברה הישראלית. ישראל, הטרודה במלחמותיה ובמאבקיה הפוליטיים, נוטה להזניח אותם.
הסתייגות דומה נשמעת גם לגבי החרדים. קואליציה של שמאל־מרכז וימין מתון עשויה להשאיר את החרדים ומפלגותיהם באופוזיציה. התביעות הבלתי פוסקות והבלתי הגיוניות שלהם, הסירוב לשרת וההתנגדות ללימודי ליבה מרתיעים את המרכז הישראלי. זוהי טעות פוליטית וחברתית ממדרגה ראשונה. המדינה חייבת להשקיע כל מאמץ כדי להתחבר ל"שוליים" האלה, שבהם נמצא, בין היתר, הפוטנציאל לצמיחה ולגידול.
אסור להתייאש. אפשר לנכש את ה"עשבים השוטים", לבודד את הקיצונים שבשוליים ולחפש דרכים לשיתוף פעולה ולחיים משותפים. אם תימשך ההדרה, החברה הערבית והחברה החרדית - ביחד וכל אחת לחוד - ימשכו את מדינת ישראל לאחור, יתר על כן, ישראל תבגוד בערכים הבסיסיים שלה, ערכי מגילת העצמאות:
"מדינת ישראל… תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות".
התרעות פיקוד העורף