מהאמור לעיל עולה לכאורה שישראל הפכה לאחרונה לדיקטטורה. אבל, מאידך, כבודו הבהיר שרק העם בבחירות יכול לתקן את המצב. אם כך, עדיין יש תקווה. אם "הטובים" (הדמוקרטים הליברלים, מן הסתם) ינצחו, כמובן. בדיקטטורות לא נהוג לקיים בחירות, אבל זוהי לא הסתירה הלוגית היחידה בדברי ברק. למעשה, בדיקטטורה דבריו של ברק לא היו יכולים כלל להיאמר.
אבל מה בעצם אמת בדבריו של מי שעמד בראש הרשות השופטת? האם עברנו למשטר דיקטטורי, או אפילו נשיאותי? לא ולא. בישראל מכהנת ממשלה שנבחרה באופן דמוקרטי על ידי העם. היא מכהנת מכוח אמון הכנסת. ניסיונות להפילה באופן דמוקרטי – באמצעות הצעות אי־אמון – מתקיימים מדי שבוע (ולא צולחים). הרוב הפרלמנטרי גם דחה בחודש יוני האחרון את ניסיון האופוזיציה להקדים את הבחירות לכנסת.
האופוזיציה רשאית כמובן להגיש הצעה חדשה כזאת ולהעלותה להצבעה במליאת הכנסת מדי יום רביעי. אם כך, המשטר בישראל, כפי שלמדנו בלימודי האזרחות, נותר משטר דמוקרטי פרלמנטרי, כשהיה.
מאפיין נוסף של דמוקרטיה ליברלית הוא שמירה על חירויות היסוד של האזרח. בישראל הן קיימות, חיות ובועטות. לא רק אלה שעוגנו בחוקי יסוד כדוגמת זכות הקניין וחופש העיסוק, אלא גם הזכויות שאינן מעוגנות בחוקי יסוד: חופש ההתאגדות, חופש הביטוי, חופש ההפגנה. מתי בתולדות המדינה, בעצם, היו יותר הפגנות מאשר בשלוש השנים האחרונות? איזו חירות מחירויות האזרחים נשללה? אפס. הנשיא ברק גם קרא לציבור להפגין, אז כנראה שהוא עצמו אינו מאמין לדבריו.
האם יש בעולם הדמוקרטי בית משפט שמוציא מחצית מהיקף הצווים האלה ובנושאים שהם בליבת הסמכות של הרשויות האחרות – המבצעת והמחוקקת? אין.
השימוש במינוח דמוקרטיה ליברלית הוא מעניין. במשך השנים שמענו שירי אבל רבים על נפילתה של הדמוקרטיה. כולם, כמובן, היו מופרכים. בישראל הייתה תמיד ויש גם כיום דמוקרטיה חזקה, יציבה ותוססת. אז אם יש דמוקרטיה פרלמנטרית, שבה הממשלה מכהנת מכוח בחירת העם בבחירות ומכוח אמון הרוב בכנסת; אם יש דמוקרטיה שבה מכובדות חירויות וזכויות האזרח – למה בעצם מתכוון ברק?
מתגנב ללב החשד שהתוספת "ליברלית" בעצם אומרת: משטר שבו לא תוזז הגבינה שלנו. שבה לא ייגעו בכוח שלנו - לקבוע מדיניות (גם אם לא לכך נבחרנו), ולפסול עוד ועוד חוקים של הרשות המחוקקת ומהלכים של הרשות המבצעת. וגם: לשלוט במינויים לרשות השופטת כדי להנציח את כוחנו, כדי שנוכל להמשיך למנות חברים, ואפילו קרובי משפחה, ואפילו קרובי משפחה מדרגה ראשונה באורח שאם היה ננקט ברשות המבצעת, למשל, היה נפסל על הסף או מוביל לחקירה פלילית, רחמנא ליצלן.
"הדמוקרטיה הליברלית" היא כנראה לשיטתו של השופט ברק צורת משטר שבה לבחירתו של העם או להחלטות נבחריו אין ערך ממשי. אך האם זוהי דמוקרטיה?
התססת הציבור נגד הרשות המחוקקת והרשות המבצעת, רק משום שנבחרי הציבור מבקשים להחזיר את האיזון הראוי בין רשויות השלטון, היא מקוממת. אם בית המשפט העליון הוציא צו נגד רפורמה מתונה בדרכי מינוי השופטים, שנקבע כי תחול רק מהכנסת הבאה – המשמעות היא למעשה התנגדות לכל שינוי. לכל רפורמה. לא רק לזו, מרחיקת הלכת, שניסתה הממשלה להוביל בתחילת הקדנציה. כשכל הצעת חוק מוגדרת על ידי היועצת המשפטית לממשלה כ"בלתי חוקתית" (במדינה שבה אין חוקה), וכל החלטת ממשלה נבלמת בגלל "מניעה משפטית" – זהו כרסום הדמוקרטיה.
הדמוקרטיה, משמעה המילולי והתוכני, הוא "שלטון העם". זו אינה אזעקת אמת, כי מקונני קינות השווא על מותה של הדמוקרטיה הם אויביה. החזון שהם מציעים לציבור בשם הדמוקרטיה אינו ראוי למאכל אדם במדינה דמוקרטית אמיתית.
התרעות פיקוד העורף