נער חרדי בן 14 נדרס למוות השבוע. זו טרגדיה נוראה. באירועים טרגיים שכאלה, קל להיסחף לזעם סטריאוטיפי ולשנאה, במיוחד כשהאווירה הציבורית-תקשורתית היא כפי שהיא.
כל סיפור נפרד הוא נורא, אבל כשעושים זום-אאוט, רואים בבירור את התרופפות התפרים הלאומית. ההפגנות החרדיות אולי לא מייצגות את מרבית החרדים - אבל הן אלימות, פוגעניות ופרועות.
לצידן, מקרי הרצח בחברה הערבית הם יומיומיים, כמו גם הברחות האמל"ח. השר לביטחון לאומי צועק, מנופף, מחלק נשקים, מתלונן שמפריעים לו לעבוד ועושה מלא טיקטוק - אחרי שלוש שנים כאלה כולנו כבר הבנו שכשזאת התוכנית לשיפור הביטחון - הכאוס שאנחנו חווים הוא התוצאה שמתקבלת בסוף.
התרופפות החוק מתרחשת בעיקר בחברה החרדית ובחברה הערבית. האם זה מקרי שאלה שתי אוכלוסיות שברובן לא מתגייסות לצבא? כשזה הנוהג, וכשמערכות החינוך הן נפרדות, בסוף רבים מדי במגזרים האלו מרגישים לא שייכים. נדמה להם שהם לא כפופים למערכת החוק ושהם לא חלק מההוויה הישראלית.
בסוף יש כאן שני מגזרים שנדרשת בהם תוכנית עומק, ולא רק מס שפתיים של "יד קשה" במקרה של המגזר הערבי ו"שיתוף פעולה" במקרה של המפלגות החרדיות, שעסוקות בסחיטת הקואליציה.
יש כאן שתי אוכלוסיות שלא לוקחות חלק גדול מספיק בכור ההיתוך הנפלא שלנו, הסטארט-אפ הישראלי מספר אחת. זה שיודע לסדר גם את בני הנוער הכי מפונקים וללמד אותם משמעת, אחריות, הסתגלות, יוזמה, יחסי אנוש וערבות הדדית.
הופך אותם לבני אדם ומעניק אותם חזרה למדינה אחרי שלוש שנים, עם כל הנכסים שצברו. המצטיינים שבהם הופכים ליזמים עם תחושת מסוגלות שפורצים לעולם, תורמים למחקר, לתעשייה, לכלכלה. לסטארט-אפ הזה קוראים צה"ל.
היזהרו ממלכודות הזעם
הרשתות החברתיות לא עומדות במקום. מדובר ביצור דינמי שהולך וגדל, שולח זרועות, מתפתח. חלק מתוצריו מקסימים ומרוממי נפש, אבל חלק אפלים יותר מהשאול.
מה שלגמרי ברור הוא שהרשתות החברתיות, וגם כלי התקשורת המסורתיים שהושפעו מהן במידה לא מבוטלת, מאפשרים למכור סחורה פנטזיונרית, בעיקר לצעירים. זה לא קורה רק אצלנו.
כבר לא קוראים לזה קליקבייט, אלא רייג׳בייט. בתרגום חופשי - הרשתות החברתיות הן מלכודות זעם. הרי כולנו כועסים על משהו, כי החיים לא קלים - הם מלאי מכשולים שצריך ללמוד להתגבר עליהם. אבל ברשתות אפשר לגרום לאנשים לחשוב שהזעם שלהם נגרם בגלל קבוצה מסוימת או אדם מסוים, ולהפליג בהבטחות שווא.
עכשיו נסו לחשוב כמה אנשים בתקשורת ובפוליטיקה בישראל מנסים לגרום לנו לכעוס על משהו. לכעוס בטירוף, לא סתם. תיאוריות שלמות בנויות על הכעס הזה, שלכאורה ייפתר כל כך בקלות אם רק תבחרו בהם, בשלט או בקלפי. אבל משום מה, הכעס לא נפתר. הוא רק גובר כל הזמן.
בצה"ל זה לא עובד ככה. צה"ל הוא האנטידוט הישראלי למלכודות הזעם שמבטיחות לילדי המערב הבטחות סרק שרק גורמות להם לתסכול ושנאה.
אבל מי בהנהגה שלנו מטפח היום את צה"ל, או חושב איך לתת לו יותר כוח? רוב הפוליטיקאים משתמשים ב"חיילי צה"ל" ככלי תעמולתי. בפועל, הם לא באמת מטפחים את הצבא ואת ערכיו.
שטויות לא אפויות
מלכודות הזעם הפנטזיונריות מטפחות קיצוניות, אבל רוב האנשים לא רוצים קיצוניות. על אף הבמה הגדולה שהקיצוניות מקבלת בשנים האחרונות, כתוצאה ממהפכת התקשורת העצומה שעברנו בלי שנכיר בה בכלל, רוב האנשים מתגעגעים לקצת שקט ושפיות.
זה נכון במיוחד לישראלים. אלה מבינינו שעברו דרך הסטארט-אפ המופלא שנקרא צה"ל, יודעים להסתגל, לאלתר, להפעיל תושייה ולהסתדר איכשהו. אבל רובנו לא רוצים לשנוא מישהו מתוכנו כדי להרגיש ביחד.
רובנו לא רוצים לשנוא ציבורים שלמים בישראל כדי שתהיה כאן דמוקרטיה ליברלית, וגם לא כדי שיהיה כאן "גוש אמוני". רובנו יודעים בכל תא בגוף שלנו שהסוד הוא בשילוב הקסום והעדין בין השניים. בערכים המשותפים הכי בסיסיים ובאהבה של ישראלי לישראלי.
אבל ההנהגה שלנו חזק ברייג׳בייט. חשוב שנכיר בעובדה הזו, כי אם לא נכיר בה, לא יהיה לה פתרון. מרוב השקעה בכעסים ובקידום עצמי, מי בכנסת חושב היום על טיפוח צה"ל וערכיו ועל טובת המדינה? עזבו את השר לביטחון לאומי שאפילו לא עבר בסטארט-אפ המופלא של צה"ל.
הממשלה אינה נותנת תחושת ביטחון. בעולם משתנה שהיציבות בו מוטלת בספק, ישראל זקוקה לממשלה שתדאג קודם כל ליציבות פנימית. אבל בין קטארגייט, לחקיקה שנויה במחלוקת, לצרחות הקיצונים שפשוט לא יודעים לעבוד ולהביא תוצאות - אין פה שום יציבות. רק טלטלות על טלטלות. הבעיה היא שאף אחד מאלה שמתיימרים להחליף את הממשלה, לא מתעסק בשאלת היציבות ואיך משיגים אותה.
התרעות פיקוד העורף