נתחיל בשאלת השאלות: האם ארה"ב עודנה הדמוקרטיה הגדולה והחזקה בעולם? התשובה לכך מורכבת וכבר לא חד־משמעית, וייתכן שאפילו ישראל - הנאבקת על מידת הדמוקרטיה שלה - כבר מובילה (זמנית) על פני המעצמה, שהופכת לקיצונית, בוטה ושונה מזו המוכרת.
דבר אחד ברור: הנשיא טראמפ מחזיר את העולם למציאות גיאופוליטית של "עולם חד־קוטבי" באופן מובהק, המונהג על ידי מעצמת־על אחת, עם כל הכבוד לסין ולרוסיה. יש בעולם כעת מלך אחד שמפעיל מכסים ועוצמה כלכלית מצד אחד, ועוצמה צבאית מצד שני - באיראן, בוונצואלה, בקרוב בגרינלנד, וכך הלאה. השאיפות גדולות, וגם קובה על הכוונת.
למזרח התיכון שלנו יש בעיות משלו, שמושפעות ויושפעו גם מעוצמת ארה"ב והקרנתה על האזור, וגם מחולשותיה לפנטז על תוכניות אמריקאיות שלא דוברות את השפה המזרח־תיכונית. את ישראל מעניין כעת המצב באיראן, מצוקת השלטון וצעדים שעלול לנקוט משטר האייתוללות כשיחוש ש"גבו אל הקיר" וינסה להסיט את תשומת הלב למלחמה עם ישראל. באיראן יש גם תהליך מהיר של שיקום יכולות בתחום הטילים וההגנה האווירית, גם צורך בנקם, גם תחושת שליחות לחיסול הפרויקט הציוני וגם צורך לשנות סדר יום אזורי.
גם לבנון וחיזבאללה על סדר היום. שם נכשל ההסכם שלפיו ארגון הטרור יפורק מנשקו. חיל האוויר חזר לפעול שם נגד יעדי שיקום והתעצמות, וגם מבצע רחב יותר מחכה לבשלות ולהחלטה. ואולי בכלל החזית תהיה במקום אחר, בגבול ירדן? בגדה? בפלישת מיליציות איראניות מדרום או מצפון?
בינתיים, מנסים להסדיר את העניינים עם סוריה, מתמקדים בסומלילנד מול תימן החות'ית, מנסים לבלום ולהאט את דהירתו של טראמפ לפרס נובל לשלום על חשבוננו - ומפתים אותו ב"פרס ישראל לשלום" של יואב קיש. זהו עולם חדש ללא כל ספק - בתרבות שלטונית, בשפה, בטכנולוגיה ובכוחניות: טראמפ, ארדואן, פוטין, קים ג'ונג־און, נתניהו, שי ג'ינפינג, ואפילו ממדאני בניו יורק – אלה מנהיגי העולם החדש שלנו. בהצלחה.
2. חלק מטרדות היום של נתניהו הוא בשל חבורת האידיוטים השימושיים והקיצוניים שמסביבו. מצד אחד, הם עבורו סוג של מרשמלו, חומר ביד היוצר. הוא משתמש בהם, שולח אותם לתקשורת, רותם אותם להצבעת פה אחד בכל נושא שיחפוץ, ומנגד בז להם, משתעמם מהם ולא מוצא אצל אף אחד מהם פוטנציאל לבר־פלוגתא או שותף סוד.
אין סביבו יותר אחד כמו דן מרידור או בני בגין, לא אהוד ברק, שאותו העריך והרבה להתייעץ איתו, לא אריה דרעי ובני גנץ, ולאחרונה גם לא רון דרמר, שהיה עבורו שותף סוד, יועץ יעיל ושליח מעולה. על כל יתר "הכוכבים" בממשלתו הוא לא סומך. אולי על גדעון סער וניסיונו הפוליטי, אבל עם כוכבית של "כבדהו וחשדהו". תאמינו לי שאני יודע על מה אני מדבר. נתניהו צובט עצמו שוב ושוב, יודע שעם החבילה הזאת הוא יתקשה ללכת לבחירות, ולכן הוא מתחיל להתכונן בשני צירים: בתיקון נזקים בשטח ובשינוי חלון הראווה.
בשטח, נתניהו עומד לעשות סולחה עם קרית שמונה, לנסוע לשם עם ראש העיר ולהסביר לתושבים שהם כן מעניינים אותו, ולתקן את הנזק שעשו גם שריו כדי לקרוץ לרעייתו ולאיש שלומה ולצמצם את "הקופה" שמנסה לגזור שם נפתלי בנט. גם בתראבין הוא רוצה לתקן. זהו יישוב שהצביע עבורו ועבור הליכוד, ואיתמר בן גביר עושה לו שם "תספורת אלקטורלית". את הערים הליכודיות אופקים ונתיבות הוא כבר הכניס ל"מנהלת תקומה" בניגוד לתכנון, ונטל יותר ממיליארד שקל משיקום הצפון עבור "ערים ידידותיות" במפרץ חיפה וכך הלאה.
האתגר השני הוא ברשימת הליכוד לכנסת. נתניהו ילך כאן על כל הקופה. זו הקדנציה האחרונה שלו, והוא לא ידפוק חשבון לחברי סיעתו. הוא ירמוז לחברי המרכז והמפלגה שאם הם רוצים שלטון, הם צריכים לזרום איתו ולא עם השרים והח"כים - והם יזרמו.
נתניהו ישלב ברשימה אנשים נאמנים, ורצוי גם מוכשרים, גברים ונשים, משפטנים (ציון אמיר, כנרת בראשי?), גנרל או שניים (יפתח רון־טל, יעקב עמידרור, דדי שמחי?), אידיאולוג כמו גדי טאוב או משה כהן אליה, ואולי נציג ההורים השכולים "מרוממי הרוח" איציק בונצל.
באף אחד מהסובבים אותו הוא לא מאתר יורש. הוא חשב בעבר על יוסי כהן, שנגנז, על רון דרמר, ואולי אפילו על אחד הקרובים לו ביותר: עו"ד עמית חדד. ובינתיים משתעשע עם הרעיון של ינון מגל, ח"כ לשעבר ופופולרי מאוד בימין: את מה שהיה טוב לטומי לפיד ושלי יחימוביץ', שהפכו באחת מטאלנטים טלוויזיוניים לראשי מפלגות – יעשה ינון מגל בעידן הפופוליזם והרשתות החברתיות מהר יותר, חזק יותר וגבוה יותר. אבל זה לא יהיה הליכוד. זו תהיה מוטציה פוליטית מוזרה, ביביסטית אחרי ביבי, כדוגמת אתרוגים לאחר סוכות.
אזרחי ישראל מבקשים ראש ממשלה ימני, ערכי, מסור, אחראי, מהימן, עם קואליציה יעילה ופרקטית, שתהיה סוג של חברת ניהול למדינה ותטפל בביטחון, ביוקר המחיה, באחדות העם ובשיקום.
התרעות פיקוד העורף