מנגד, קראקס מאשימה את וושינגטון בניסיון להשתלט על משאבי האנרגיה והמינרלים של המדינה, בשעה שכלכלתה השברירית – עם תמ"ג מוערך של 82.4 מיליארד דולר ב־2025 ותלות כמעט מוחלטת ביצוא נפט (כמיליון חביות ביום, פחות מאחוז מההיצע העולמי) – ניצבת שוב על סף קריסה.
אף שבשנים האחרונות חוותה ונצואלה התאוששות כלכלית מוגבלת לאחר עשור של היפר־אינפלציה, מחסור ורעב שהבריחו כ־7.9 מיליון אזרחים, הסנקציות החדשות מאיימות למחוק את ההתקדמות ולדחוף את המדינה למיתון נוסף. כלכלתה, שהתכווצה בכ־71% בין השנים 2012 ל־2020, עלולה להידרדר מחדש למשבר הומניטרי חריף.
במקביל, מתרחבת תלותה של קראקס ברוסיה – המספקת תמיכה צבאית ודיפלומטית מתמשכת – ובעיקר בסין, המייבאת כ־80% מהנפט הוונצואליני במחיר מופחת (לעומת 17% שמייבאת ארה"ב) ומחזיקה בהלוואות בהיקף של כ־62 מיליארד דולר. ציר תלות זה מרחיב את מרחב הסיכונים ומחריף את המאבק בין המעצמות על שליטה והשפעה באמריקה הלטינית – אזור שחוזר למרכז מפת הסכסוכים הגלובלית.
מנוף לחץ אמריקאי חדש
בראייה גיאופוליטית רחבה, המבצע האמריקאי רחוק מלהיות צעד טקטי בלבד; מדובר במהלך אסטרטגי שמטרתו עיצוב מחדש של הסדר הביטחוני־כלכלי בחצי הכדור המערבי. הצהרתו של טראמפ על "אחריות ישירה" לוונצואלה – לרבות אבטחת תשתיות קריטיות – הבהירה כי זהו שינוי משטר יזום, ההופך את ונצואלה לזירת עימות פתוחה מול בייג'ינג ומעלה חשש לתקדים בזירות רגישות אחרות, ובראשן טייוואן וסכסוכים טריטוריאליים נוספים.
סדר זה מבסס מחדש את הדומיננטיות האסטרטגית של ארה"ב בחצי הכדור המערבי, ומתרגם את תפיסת הביטחון שלה – לצד יעדיה הגיאופוליטיים, הכלכליים והאנרגטיים – למציאות אופרטיבית בשטח. בהתאם, המצור הימי בשילוב משטר הסנקציות אינם מפעילים לחץ על קראקס בלבד, אלא מקרינים בעקיפין גם על שותפות הסחר שלה ועל מדינות וחברות באירופה, אסיה, אפריקה והמזרח התיכון.
חשיבותה אינה נובעת רק מהיקף העתודות, אלא גם ממאפייניהן: תשתיות האנרגיה של ונצואלה נשחקו בעשורים האחרונים עקב ניהול כושל, הפקעת נכסים, מחסור בהשקעות והחמרת הסנקציות מאז 2019, ובמקביל רוב הנפט הוונצואליני הוא "כבד" – מה שהופך את הפקתו ועיבודו ליקרים ומורכבים במיוחד.
על רקע זה, הצהרתו האחרונה של הנשיא טראמפ שלפיה חברות אמריקאיות גדולות, ובראשן Chevron, צפויות לשוב ולהשקיע בתשתיות האנרגיה במדינה, עשויה להפוך את ונצואלה ל"מנוף לחץ" אמריקאי חדש על שוקי הנפט, אף שהחזרת הייצור לרמות של לפני כעשור תוסיף להיצע העולמי כ־2% בלבד.
המהלך הצבאי כבר עתה משפיע על נתיבי הסחר האזוריים ועל שרשראות אספקת הנפט הגלובליות, בין היתר עקב שיבושים וניתוב מחדש של "ציי צללים" הקשורים לרוסיה ולאיראן.
פרסומים עדכניים מצביעים על כך שרוסיה מפעילה כיום רשת של כ־900 מכליות וכלי שיט בלתי מדווחים, המשמשים לעקיפת הסנקציות ולהעברת נפט דרך ונצואלה ואיראן, בעיקר להודו ולסין. בטווח הבינוני, הגדלת הקצב וההיקף של הפקת הנפט הוונצואליאני עשויה להרחיב את ההיצע ולהפעיל לחץ להורדת מחירים, עד לרמות של כ־50 דולר לחבית.
שיעורי בית לישראל
מנקודת מבט גיאו־אסטרטגית, הגברת הנוכחות הימית האמריקאית במימי ונצואלה מעלה את הסיכון להתנגשות ישירה בין ארה"ב לסין ומעמיקה את הפיצול בין הגושים. זירת העימות הגלובלית מתרחבת וזזה ממלחמת מכסים לשליטה בשרשראות אספקה, במקורות מימון ובמשאבי אנרגיה.
לצד העלייה במתיחות הצבאית, מדינות באמריקה הלטינית המזוהות עם וושינגטון צפויות לצמצם את קשריהן עם בייג'ינג, בעוד מדינות שנפגעו ממדיניות הסחר האגרסיבית של ממשל טראמפ – ובראשן הודו – וכן כלכלות החברות ב־BRICS ובבנק NDB, ובהן ברזיל, ארגנטינה, קולומביה ואורגוואי, עשויות דווקא להתרחק מארה"ב.
כך או אחרת, מדובר בשינוי עומק בדינמיקה האזורית: הקמת ממשלה פרו־מערבית בקראקס, הפתוחה לשיתופי פעולה עם חברות אמריקאיות ומערביות, עשויה להסיט את ונצואלה חזרה לכיוון וושינגטון. במקביל, אובדן הגישה המועדפת של סין לנפט ונצואליאני מוזל – המהווה כ־4.5% בלבד מיבוא הנפט הימי שלה – לצד העמקת שיתוף הפעולה שלה עם יצרניות נפט חלופיות כמו רוסיה, איראן ונסיכויות המפרץ, מחלישים את מעמדה באמריקה הלטינית.
על רקע זה גוברת הסבירות שבייג'ינג – שגינתה בחריפות את המתקפה האמריקאית – תחמיר את מגבלותיה על שרשראות אספקה ויצוא מינרלים קריטיים, בעיקר לארה"ב – מגמה המחדדת את החשיבות של ניתוח סיכונים גיאופוליטיים מורכבים בכל פעילות אנרגיה, תשתיות, כרייה או השקעות בחצי הכדור המערבי.
הכאוס שנוצר סביב ונצואלה אינו מתרחש בוואקום – והוא מהדהד גם בישראל. זוהי רעידת אדמה גיאופוליטית הממחישה כיצד טשטוש גבולות בין כוח צבאי, השפעה כלכלית ומאבקי שליטה אזוריים מעמיק את אי־היציבות הגלובלית. בעידן כזה, כל צעד צבאי, תנועה ימית או החלטה כלכלית עלולים להצית תגובת שרשרת שתגלוש במהירות לאסקלציה אזורית בלתי נשלטת.
עבור ישראל, המתיחות בין המעצמות, התנודתיות בשוקי האנרגיה, השיבושים בשרשראות אספקה קריטיות והתחזקות הציר האיראני־רוסי מחזקים את התלות ביציבות אמריקאית ובשיתוף פעולה הדוק עם מדינות המפרץ.
מציאות זו מחייבת חשיבה מחודשת על מרחב הסיכונים, העמקת שיתופי הפעולה – ובראשם עם מדינות "הסכמי אברהם" – וניהול זהיר, מפוכח ואחראי של מדיניות חוץ. בעולם שבו המפה הגלובלית נכתבת מחדש בכוח, ישראל נדרשת לא רק להגיב, אלא גם להסתגל, לחדד את יתרונה האסטרטגי, להרחיב את קשריה ולהוכיח כי גם בעיצומה של סערה עולמית – וחרף האתגרים הפנימיים והמזרח־תיכוניים – היא נותרת עוגן של יציבות, עוצמה ויכולת.
התרעות פיקוד העורף