אלא שבדיוק כאן, בתוך השקט היחסי של הורדת ההחזר החודשי, מסתתר הפרדוקס המושלם של הכלכלה ההתנהגותית. הרגע שבו המוח האנושי הופך למעבדה של החלטות לא רציונליות, והכסף ש"חסכנו" עלול להפוך למלכודת דבש שתעלה לנו ביוקר בעתיד. הבעיה מתחילה במושג "חשבונאות מנטלית". המוח שלנו אינו תופס שקלים כיחידות זהות. הוא מחלק את הכסף למגירות לפי המקור שלו או המטרה שלו.
כך בדיוק פועל המסגור סביב המשכנתה. כשההחזר יורד ב־300 שקל, המוח ממסגר את זה כ"בונוס" או כ"כסף שנמצא ברחוב", ולא כשינוי במצבת החובות הכללית שלנו. האדם שייסע חצי שעה כדי לחסוך 50 שקל על מיקסר, יחתום על תוספת של 5,000 שקל במעמד קניית רכב בלי להניד עפעף. בראש שלו, ה־50 שקל הם "חיסכון בקניות", בעוד ה־5,000 הם רק חלק קטן ממגירת "הלוואת הרכב". במשכנתה, ה־300 שקל הללו משתחררים למגירה של "כסף חופשי", ואף שמבחינה אריתמטית מדובר בדיוק באותו שקל שיוצא מהכיס לכל מטרה אחרת, אנחנו נוטים לבזבז אותו בקלות רבה יותר מאשר שקל שעבדנו קשה עבורו.
תוך זמן קצר, בזכות מנגנון "ההסתגלות ההדונית", אנחנו כבר נשכח שהיה לנו פחות. אנחנו נתרגל לרמת חיים שכוללת עוד ארוחה בחוץ או שדרוג קטן לסל הקניות, והחיסכון של המשכנתה ייבלע בתוך שגרה חדשה. המלכוד הוא שקל מאוד לעלות ברמת החיים, אך כואב מנשוא לרדת בה. כאן נכנס לתמונה המושג "שנאת הפסד" (Loss Aversion). מחקרים הראו שכאב ההפסד חזק פי שניים מתענוג הרווח. כשהריבית יורדת, אנחנו חווים עונג קל ומתרגלים אליו מיד. אך ביום שהריבית תעלה שוב וההחזר יקפוץ בחזרה, אנחנו נחווה כאב פסיכולוגי עמוק. כדי להימנע מהכאב הזה של "ירידה ברמה", רוב האנשים יסרבו לקצץ בהוצאות שזה עתה הוסיפו, ובמקום זאת יתחילו להיכנס למינוס או לקחת הלוואות צרכניות יקרות כדי לשמר אשליה של עושר.
הסכנה הזו מועצמת על ידי "אשליית הכסף", הגורמת לנו להתעלם מהאינפלציה. המוח חוגג את הורדת הריבית, כי הוא רואה את המספר על תדפיס הבנק יורד, אבל הוא "עיוור" לעובדה שבאותו זמן מחירי המזון והחשמל עלו. אנחנו מרגישים עשירים יותר נומינלית, כאשר ריאלית - כוח הקנייה שלנו נשחק. החיסכון הזה הוא אשליה אופטית: הוא לא באמת מייצר עודף, הוא רק מנסה להדביק את הקצב של עליית המחירים הכללית. בנוסף, קיימת העלות האלטרנטיבית השקופה. אותם 300 שקל - לו הושקעו בשוק ההון או בקיצור המשכנתה, היו יכולים להפוך תוך שני עשורים ל־150 אלף שקל. בבחירה לצרוך אותם היום, אנחנו לא מוותרים על ארוחה, אלא על נכס עתידי.
ההימנעות הזו מסוכנת במיוחד, כי היא מונעת מאיתנו לבצע התאמות נדרשות כשהתנאים משתנים. הפרדוקס הגדול ביותר נמצא בשוק הנדל"ן עצמו: כשהריבית יורדת וכולם מרגישים ש"עכשיו זה משתלם", כוח הקנייה המדומה גורם לאנשים למתוח את התקציב שלהם מעבר ליכולתם. הביקוש מזנק, מחירי הדירות עולים, והרוכשים מוצאים את עצמם עם חוב כולל גדול הרבה יותר, רק משום שההחזר החודשי הנקודתי נראה להם "נוח" באותו רגע של עיוורון מרצון.
כדי לא ליפול למלכודות האלו, עלינו להחזיר את ההגה להיגיון. זה דורש מאיתנו לקבוע "דייט פיננסי" קבוע, להסתכל למספרים בעיניים – גם כשהם אדומים וגם כשהם ירוקים – ולפרק את המגירות המנטליות. השאלה הנכונה היא לא "כמה ירד לי החודש", אלא "מה המחיר הכולל שאני משלם לאורך זמן". הריבית היא רק מזג אוויר כלכלי הפכפך; היכולת לזהות את ההטיות הפסיכולוגיות שלנו היא המטרייה היחידה שתגן עלינו כשהסערה הבאה תגיע.
התרעות פיקוד העורף