1. ניצחון וכישלון
האם זה "הניצחון המוחלט" שהבטיח נתניהו? ברור שלא. רחוק מזה. בואו נצלול לפרטים: כשסנוואר יצא ל"מבול אל־אקצא", הוא הגדיר לעצמו ארבע מטרות: בלימת הנורמליזציה עם סעודיה, שחרור האסירים הפלסטינים, שמירת הסטטוס קוו בירושלים בכלל ועל הר הבית בפרט ושרידות הכוח הצבאי והשלטוני של חמאס. כלומר, שכל זה יקרה בלי שחמאס ייעקר משליטה על רצועת עזה.
הם רצו לשבור את כוחה של אוגדת עזה, להשתלט על שטחים נרחבים ככל האפשר בנגב ולנסות לפרוץ צפונה. המטרה הזו הושגה כמעט לחלוטין. הם השפילו את ישראל השפלה שמעולם לא חוותה. גם לא באוקטובר 1973.
בשבוע השני של אוקטובר 2023, מיד לאחר הטבח, אישר קבינט המלחמה תוכנית בת ארבעה שלבים. "מערכה עצימה באש מנגד מול חמאס", תימשך כחודש ימים. "תמרון ומהלך יבשתי לפירוק חמאס", יימשכו כשלושה חודשים. "העמקת ההישג והשלמת פירוק חמאס", יימשכו עד שנה. "סדר חדש" בעזה, עד שנתיים אחרי הטבח.
אנחנו שנתיים ורבע אחרי הטבח. חמאס לא פורק ואין שום סימן שזה יקרה. להפך. כל זה לא מפריע לחסידי נתניהו לטעון שאם זה היה תלוי באופוזיציה, המלחמה היתה מסתיימת מזמן. הם מאשימים את גדי איזנקוט ובני גנץ כמי שלא רצו לבצע את התמרון בעזה או שרצו לסיים אותו בטרם עת, לפני שהושגו ההישגים הנדרשים.
זה, כמובן, פייק מוחלט. ראשית, ההישגים הנדרשים לא הושגו עדיין. שנית, בדיון על יציאה לתמרון בעזה, איזנקוט וגנץ דחפו בכל הכוח ותמכו בהתנפלות של צה"ל על הרצועה בעוצמה מקסימלית. בהמשך, הם גם דחפו להיכנס לרפיח הרבה לפני שזה קרה.
יש לביביסטים טענה נוספת שנשמעת הגיונית: האופוזיציה ורבים בציבור דרשו לבצע את עסקאות השבויים בשלבים מוקדמים יותר. אם זה היה קורה, לא היינו מספיקים להרוג את סנוואר ורבים נוספים, היינו עוצרים את המהלך הקרקעי בטרם עת, לפני כל ההישגים.
מעבר לתחלופה הזו, יש כאן עניין אסטרטגי מהותי: הגישה שהוביל איזנקוט מהרגע הראשון הייתה להתעסק פחות בשמותיהם של בכירי חמאס שחוסלו, ויותר בתכנון "היום שאחרי". לחשוב קדימה כדי שהאירוע יסתיים עם הישגים ממשיים.
איזנקוט חזר ואמר, פעם אחרי פעם, שאם המלחמה תיעצר ביוזמה ישראלית, ולא אמריקאית, אפשר יהיה לחדש אותה כל אימת שנרצה. ולכן, הוא הציע לעצור, להחזיר את כל החטופים, אבל לעשות את כל זה תוך הסכמה עם האמריקאים שישראל תוכל לחזור ללחימה אם וכאשר חמאס ינסה להשתקם או יחזור לסורו.
נתניהו לא רצה לשמוע. הוא היה כלוא בכלוב שהקיצונים בנו לו, וחשוב מזה, הוא היה זקוק למלחמה ארוכה ככל האפשר, כדי שלא יצטרך להקים ועדת חקירה ושתהיה לו הזדמנות להחזיר הביתה את תומכיו.
כך או אחרת, המצב לא היה משתנה מהותית. מה שכן היה משתנה הוא העובדה שאפשר היה להציל את חייהם של לא מעט חטופים שנהרגו או נרצחו בזמן שאיבדנו. וכך כל אותם הגאונים והאסטרטגים שנכשלו בקריאת חמאס, שנכשלו ב־7 באוקטובר, שנכשלו בהשמדת חמאס, שלא השיגו את "הניצחון המוחלט" ושלא השכילו ליצור תמונת ניצחון ולתכנן את "היום שאחרי", מאשימים את האופוזיציה ואת איזנקוט במחדליהם.
למה הם לא רצו לדבר על "היום שאחרי"? כדי לא להגיד את המילים המפורשות "הרשות הפלסטינית". הם יודעים שביום שאחרי, הרשות הפלסטינית תהיה שם. הם יודעים שאין לזה שום אלטרנטיבה. היא כבר שם. אבל הם ממשיכים להתעקש, כי הבייס נושף בעורפם. וככה בדיוק זה נראה. צבאית, צה"ל ולוחמיו, בסדיר ובמילואים, ניצחו את חמאס. מדינית, ממש לא. הצבא (שנכשל כישלון חרוץ ב־7 באוקטובר) הצליח, הממשלה נכשלה.
2. ניסה לסחוט לימון
נתניהו הוא, בבסיסו, אדם מנומס. כמעט לא צועק, לא מרים קול, לא יוצא מגדרו. יש לו מספיק שליחים, סייענים, מלחכי פנכה ועבדים נרצעים שעושים את זה עבורו. ועדיין, במהלך הישיבה, שבה התפתח "דיון" (מקהלה נבובה ומביכה של שרים המנסים להתחנף לאדונם) סביב סוגיית בן גביר, הוא איבד את זה. "זה לא יקרה", צעק על גיל לימון, "אני מציע שתשקלו את העמדה שלכם, פיטורי בן גביר לא יקרה!".
גיל לימון ניסה למנות את הסיבות. כולל העובדה שבן גביר משנה את הסטטוס קוו על הר הבית, אף שמדיניות הממשלה הרשמית מתנגדת לכך. "אמרנו שאין שינוי בסטטוס קוו!", צעק נתניהו, "השינויים שבן גביר עושה לא משנים את הסטטוס קוו, זה בתיאום איתי!".
כן, האיש מנסה לגזול מבן גביר גם את השינויים על הר הבית. "זה בתיאום איתי", עאלק. זוכרים שלאחר אחד מסבבי הבחירות הוא נעמד מול המצלמות וסיפר ש"לא הסכמתי להבעיר את כל המזרח התיכון, יש דברים שאני לא מוכן לעשות כדי לנצח בבחירות", אחרי שבן גביר דרש ממנו לשנות את הסטטוס קוו בהר הבית כתנאי לפרישתו מהמרוץ. אז זהו, המזרח התיכון כבר בער, תודה לאל. עכשיו מה שנשאר זה לנסות לחלץ כמה עצמות מפנכתו של בן גביר.
הסצינה שבה נעמד נתניהו על רגליו ראויה להרחבה. שולחן הממשלה ארוך. מאוד ארוך. צריך להכיל מספר אסטרונומי של חסרי חוליות ונטולי עמוד שדרה, וסגניהם. נתניהו יושב במרכז. מימינו, משמאלו ומולו השרים. את גיל לימון הושיבו באחד הקצוות. בקצה השני, המרוחק, דמותו הסמוקה של דודי אמסלם. נתניהו, שהבין שלימון ממוקם בריחוק פיזי ניכר ממנו, פשוט קם והלך לכיוונו. הוא נעצר לידו והמטיר עליו את הגערות והצעקות מטווח קרבי. זו הייתה סצינה מדהימה.
סמוטריץ' צודק. אם אכן בג"ץ יפסול את בן גביר מהתפקיד, זה יהיה ניצחון פירוס מפואר מאין כמותו, שער עצמי מרהיב לחיבורים, מקרה קלאסי של צודק, לא חכם. מאוד לא חכם.
האירוע לא הסתיים בישיבת הממשלה. יומיים אחר כך הפתיע נתניהו ויצא עם בן גביר לסיור בנגב. כן, ביבי גילה פתאום את הנגב. מוטב מאוחר. כדאי שמישהו יספר לו שבית החולים המרכזי של הנגב, סורוקה, עומד עדיין בחורבנו. והמשילות המעטה שהייתה שם קודם, איננה. אבל נתניהו לא איבד את החדות הפוליטית שלו. הוא מביט במבצע הדאווין של בן גביר בתראבין ומבין שגם זה עלול לעלות לו במנדטים.
3. פרקטיקה של ליסטים
בג"ץ, בהרכב שמרני, פסל את ההעברה. בצדק. אין סיבה שרשתות שלא מלמדות ליבה ייתמכו מתקציב המדינה. אין סיבה שמגזר שממשיך להשתמט, אף שעל פי החוק הקיים הוא צריך להתגייס, ימשיך לינוק מפטמות השפע של המדינה, שעליה הוא מסרב להגן. אלא שאז התבררה עובדה מדהימה. הכסף הועבר. הוא הועבר עוד לפני הדיון וההצבעה בוועדת הכספים.
מסתבר שיש פרקטיקה כזו. פרקטיקה של ליסטים. הם מעבירים כספים כאוות נפשם ומקווים לאשר את זה אחר כך רטרואקטיבית. ואם זה לא יאושר? אז או שהפריץ ימות, או שהכלב ימות, העיקר שהכסף עבר.
בבג"ץ ההרכב כמעט התפלץ. השופטת גילה כנפי־שטייניץ פנתה לנציג המדינה בתקיפות ושאלה "מתוקף איזה חוק או נוהל העברתם כבר את הכספים?", השופטת וילנר הוסיפה ש"מדובר בהתנהלות לא חוקית". היא הוסיפה: "ניהלתם דיון דמה (פייק) בוועדת הכספים, חברי הוועדה לא ידעו שמדובר בדיון שכולו משחק".
ההסבר של נציג המדינה להעברת הכספים ללא סמכות או אישור היה עלוב במיוחד: ביקשנו למנוע הלנת שכר, הוא אמר. סליחה? לא מדובר בעובדי מדינה. גם לא בעובדי ציבור. הלנת השכר שלהם היא הבעיה של המוסדות שמעסיקים אותם, לא מכירים במדינה, לא מכירים בלימודי הליבה, לא מכירים בדרישותיה, לא מוכנים לפיקוח.
עדיף היה לתת למילואימניקים ערבות ופיצוי על הלנות שכר למיניהן. או למפונים. או לתושבי קריית שמונה הדועכת. המוסדות שאליהם הועברו הכספים פועלים מחוץ למסגרת החוק, אינם מוכרים, לא מדווחים ולא חייבים שום דבר לאף אחד. אז שיסתדרו. אגב, המדינה מעניקה ערבות מדינה גם לתשלומי הארנונה של המוסדות הללו, נאחזת בתיקון לחוק משנת 2017. כן כן, הם מתבטלים ואנחנו משלמים. על הכל.
אז מה מלמד אותנו סיפור "הכספים כבר ברחו מהאורווה" הזה? מה יקרה כאן אם אכן תושלם ההפיכה המשטרית מבית מדרשם של לוין ורוטמן. כשכל שומרי הסף, הפקידים והיועמ"שים לא יהיו, או שיסורו למרות הממנים שלהם. במקרה כזה, גם בתי המשפט יתקשו להגן על כספי הציבור ועל הציבור.
החלשת התקשורת תשרת את זה, כי על רוב מקרי השחיתות לא נדע, על אלה שנדע לא נוכל להגיב, שומרי הסף בתוך הממשלה ייחלשו ולא יעצרו את זה, המעשים יהפכו לעובדות מוגמרות, ובתי המשפט, מוחלשים ומורתעים אף הם, יתקשו לעמוד בפרץ. הדמוקרטיה היא לא רק "בתי המשפט". זו מערכת של כלים שלובים, של שומרי סף ומנגנוני איזון ובקרה ופיקוח שתפקידם להגן על הכסף שלנו, על הזכויות שלנו, על החופש שלנו. הם מנסים לפרק את זה. ככה פשוט.
4. נאמנים – הדור הבא
אלמקייס נעצר במאי 2022 על ידי השב"כ ומשטרת ישראל, נחקר בעינויים, והוגש נגדו כתב אישום חמור. במשך שנה וחצי שבהן הוחזק במעצר, לא טרח גופמן לקחת אחריות ולעדכן את גורמי האכיפה שאלמקייס חף מכל פשע והופעל על ידו. הוא פשוט נעלם, אדיש לגמרי לגורלו של קטין (אז) שגייס והפעיל. למזלו של אלמקייס, הוא הצליח להוכיח את חפותו וגרסתו בדצמבר 2023.
מה שקרה מאז, לא ברור. על פי כמה פרסומים, הסנגוריה הצבאית ביקשה מהפרקליטות הצבאית לחקור את גופמן ושני קצינים נוספים, זוטרים ממנו, בטענה כי בבדיקה הצה"לית את הפרשה הם טייחו את האירוע והסתירו פרטים, כולל גרסאות סותרות ושקרים. זה כנראה לא קרה.
זה מה שהבכיר הביטחוני אמר לוועדה, פחות או יותר: ראש המוסד הוא התפקיד היחיד בישראל שבו אין על בעל התפקיד רגולציה כלשהי. הוא עושה כאוות נפשו. הוא לא כפוף לכלום. אין עליו רגולציה. הוא פועל במחשכים, באזור הדמדומים, נוקט פעולות דרמטיות בלי הסדרה ובלי פיקוח, מקבל החלטות ואין מעליו מנגנון סדור של בדיקה, פיקוח או אישור.
זוהי מהות התפקיד. ג'יימס בונד התפרסם כזה שיש לו "רישיון להרוג". למוסד אין רישיון בלאנקו להרוג. מבצעים שעלולים לגרום להרג בני אדם מאושרים בור"ש (ועדת ראשי השירותים, שבה יושבים גם ראש אמ"ן וראש המוסד והמזכיר הצבאי של רה"מ), אבל רוב רובם של מבצעי המוסד מתבצעים ללא אישור כלשהו.
במצב הנוכחי, למנות לתפקיד כזה, שדורש שיקול דעת רב, זהירות מובנית, הקפדה על כללי בטיחות, ניסיון ממושך וכו', אדם שכבר עשה לעצמו של שם "שור מועד" בתחום הזה בדיוק, ואין לו ניסיון מודיעיני כלשהו, זה פשוט לשחק באש. ראש המוסד, אמר הבכיר, צריך להגיע לתפקיד כשיש לו קווים אדומים ברורים, כשהוא יודע להבדיל בין טוב לרע, בין מותר לאסור, בין ההיבטים השונים וההשלכות של פעולות המוסד. ההסתבכויות של גופמן מעידות על חוסר התאמה קיצוני.
בשלב מסוים התקוממה חברת הוועדה, הפרופ' טליה איינהורן (אמא של החשוד הנמלט) ואמרה בעניין הסתבכויותיו של גופמן ש"טוב, יש שתי גרסאות". היא רמזה לכך שגופמן מכחיש. "אין שתי גרסאות", ענה הבכיר, "ברגע שזה נבדק והוא קיבל הערה פיקודית, סימן שזה נכון. יש רק גרסה אחת", השיב לה.
אין בקטע הזה כוונה להטיל דופי בגופמן. קצין מוערך ואמיץ שנפצע ב־7 באוקטובר. יש כאן דופי במי שמינה אותו. מי שחזר מהביקור הראשון אצל טראמפ אחרי הבחירות בארה"ב, כינס את כל ראשי זרועות הביטחון ונשא בפניהם, כפי שפורסם כאן בזמנו, את "נאום הנאמנות".
טראמפ מנקה את כל האורוות, אמר נתניהו לבכירים הנדהמים, הוא מעיף את כל מי שלא נאמן לו ומביא רק אנשים נאמנים, זה בדיוק מה שנעשה כאן, יהיו כאן רק אנשים נאמנים לי אישית".
זה לא תמיד הצליח לו בעבר. לא עם מנדלבליט, לא עם רוני אלשיך, לא עם מבקר המדינה הקודם, יוסף שפירא, בטח לא עם הרמטכ"ל אייל זמיר. אבל הוא לא מתייאש וממשיך לנסות. זיני וגופמן נראים כמו "נאמנים, הדור הבא". נחיה ונראה.
5.לוי מחכה לכאפה
הכל התחיל עם זה שבן גביר הסתובב בינינו לאורך שבועות וטען, בעצם לא טען אלא הודיע, באותו ביטחון עצמי בן־גבירי שאיתו הודיע שיחזיר את המשילות לישראל, שהיועמ"שית הייתה שותפתה לפשע של הפצ"רית. לא היה לו ספק כלשהו בכך. תכף היא תיחקר ואחר כך תיעצר, וכך הוא יוכל להמשיך לכהן בכל תפקיד שירצה לתפארת מדינת ישראל (או יהודה).
אפס, החקירה לא העלתה שום דבר כזה. להפך. היועמ"שית לא ידעה ולא הייתה שותפה. גלי בהרב מיארה היא בעצם אחת הקורבנות של מעשיה של הפצ"רית, שרימתה, לכאורה, גם אותה. דני כהן יודע שפרסום ממצאי החקירה יעמיד את בן גביר במבוכה, וכשבן גביר במבוכה, לוי לא יודע מנוחה. הוא מרכין ראש ומחכה לכאפה. זה חייב להסתיים.
משטרת ישראל הפכה לקרקס. היא לא מסוגלת להתמודד עם אף אתגר מהאתגרים שעומדים בפניה. היא משקיעה את מרב האנרגיה, היצירתיות וכוח האדם שלה באוהדי האולטראס של הפועל ת"א, בגין השלכת כמה אבוקות (שני פצועים קל), רק כי לוי יודע שאיתמר בן גביר שונא את הפועל ואת אוהדיה.
רשימת ההישגים הגרוטסקית של המשטרה ארוכה כאורך רשימת הנרצחים. אין טעם להניח את כולה כאן. יש טעם להניח שבקצב הזה, המשטר באיראן ייפול (אמן) אבל איראן החדשה מוקמת לנו כאן, מול העיניים. כולל הבסיג'.
התרעות פיקוד העורף