טור זה יבקש לטעון שהוויכוח סביב ניגוד העניינים של השופט עמית מפוספס. הבעיה אינה רק אם התקיים ניגוד עניינים כזה או אחר, הבעיה היא מה עושה המערכת כשזה קורה – ומי משלם את המחיר. למעט הצגת העובדות, אמנע מלעסוק בשאלה אם היה ניגוד עניינים – אלא כיצד המערכת מתייחסת אליו לפני ואחרי, ומה המשמעות הציבורית של האכיפה הסלקטיבית.
כלל טענותיו של השופט עמית נדחו על ידי הנציב, שקבע כהאי לישנא: "מדובר בעניין אישי הנוגע לאחיו של השופט, ואין בעובדה כי מדובר ב'נבחרת' כדי לאיין את האינטרס האישי של האח"; "אין במעמדו של שופט תורן כדי לגבור על האיסור להימצא במצב של ניגוד עניינים". הנציב הוסיף וקבע כי השופט עמית טיפל בעתירה ביותר מהזדמנות אחת ובתקופה העולה הרבה על שבוע התורנות, והעניין היה בטיפולו כחודש ימים, ו"יוצא אפוא שלא הייתה דחיפות של ממש בטיפול בעתירה זו".
ובדיוק בנקודה זו מתחיל הסטנדרט הכפול. הרי שחרף העובדה שקביעתו של הנציב אינה שנויה במחלוקת, היא נותרה כאבן שאין לה הופכין ולא נלוותה לה שום סנקציה. לא נקבעה פסילה. לא ניתנה הוראה להימנעות עתידית. לא הופק לקח מערכתי. להפך. במקום אכיפה, ניתנה הערה. במקום מחיר, התבקשה למידה.
נקודה משמעותית נוספת שחשוב לציין היא שכלל הטענות שהעלה השופט עמית בהגנתו אינן מקובלות ואינן מוכרות בפסיקה הישראלית, בכל הקשור בסוגיות של ניגוד עניינים. ואף שהדבר ידוע לו (הרי הוא פסק בסוגיות של ניגוד עניינים עשרות בשנים של ישיבה על כס השיפוט) הן נטענו על ידו בהליך.
קשר משפחתי
הנחת המקורב שקיבל השופט עמית עומדת בניגוד גמור ומוחלט לאופן שבו הוא פעל והכריע במקרים דומים וזהים ממש שהונחו בפניו כשופט. מבחינה אישית כל מה שנותר מקביעתו החמורה של הנציב הוא הודעתה של הרשות השופטת בשמו של עמית כי הוא "הצהיר שיקבל את קביעת הנציב לתשומת ליבו". נדמה כי תגובה זאת היא שיא האבסורד, הצביעות והזלזול המשווע בציבור ובאמונו במערכת. המסר רשמי, תמציתי ומדהים בפשטותו: השופט עמית לומד את ההחלטה, הא ותו לא. זו לא שגיאה לשונית. זו לא פליטת קולמוס. זו תפיסת עולם.
תגובת עמית לשאלות הנציב אליו נשמעת, על פניה, כמעט משכנעת. עניין רוחבי. הליך מוסדי. שופט תורן. אין מניעות. אלא שכאן מתרחש הרגע שבו הטקסט מפסיק להיות משפטי, והופך כמעט סאטירי. משום שכל אחד מהנימוקים הללו נדחה על ידי עמית עצמו, פעם אחר פעם, כשהם הועלו על ידי אחרים. רק שאז אלה היו פשוטי העם, או נבחרי ציבור, או פקידים ושופטים זוטרים. דין אחד (חמור) להם ודין אחר (מקל עד לא קיים) לבכיר השופטים.
אותם בעלי דין ביקשו בדיוק, אבל ממש בדיוק, את אותה הנחה שעמית ביקש (ונדחה) מהנציב: שיבינו אותם, שיראו את התמונה הרחבה, שלא יהיו קטנוניים, דא עקא, השופט עמית לא קיבל זאת.
שימו לב שהשופט עמית טען כי העתירה שדן בה הייתה "רוחבית ומוסדית", ולכן אין בקשר המשפחתי כדי ליצור ניגוד עניינים. אלא שבפסיקות קודמות הוא קבע במפורש: "האופי הכללי של ההליך אינו מנטרל אינטרס אישי". כאשר נדונו בפניו מינויים ציבוריים, ועדות, רגולטורים וגופים קולקטיביים, הוא קבע שוב ושוב שאין זה משנה אם ההחלטה חלה על רבים. אם יש זיקה אישית, אפילו עקיפה – היא צובעת את ההליך כולו. במילים אחרות, כשאחרים טענו "זה לא עליי אישית", עמית השופט השיב: "זה בדיוק העניין", ודחה את קו ההגנה.
גם הטענה כי שימש שופט תורן ולכן לא היה ניתן להעביר את הדיון, מוכרת היטב. לא רק לקוראי העיתון, אלא גם בפסקי הדין של השופט עמית עצמו. במקרים שבהם נטען לקושי תפעולי, דחיפות או אילוצי מערכת, הוא פסק כי אין שיקול מנהלי שגובר על האיסור של ניגוד עניינים. אם יש מניעות, יש מניעות. אם יש חשש, עוצרים. גם אם זה לא נוח. גם אם זה מסרבל. זו לא פרשנות עוינת, זו תמצית הפסיקה שלו.
צביעות מערכתית
אולי החלק המטריד ביותר הוא זה: השופט עמית הצטדק בפני הנציב באומרו כי לא סבר שיש מניעות מצידו. אבל כאן בדיוק נקבע בפסיקתו עקרון יסוד, כמעט מנטרה שיפוטית: בבחינה של ניגוד עניינים אין צורך להוכיח אינטרס אישי או טובת הנאה, די בחשש לפגיעה באמון הציבור.
ובשפתו הבלתי מתפשרת (לאחרים) של השופט עמית: "אין די בתחושת היושר הסובייקטיבית של נושא המשרה... המבחן הוא מראית פני הדברים בעיני הציבור". ובמקום אחר הדגיש: "מי שמחזיק בכוח ציבורי נדרש לרף גבוה במיוחד, ולעיתים אף מעבר לנדרש בדין הפורמלי". אלו אינם ציטוטים שנשלפו, זה קו שחוזר שוב ושוב בפסקי דינו והחלטותיו. כלומר: הטענה "אני לא הרגשתי מנוּע" היא טענה שעמית עצמו דחה, פעם אחר פעם, כשעלתה מפי אחרים.
והנה, שוב ניצבת בפנינו במלוא עליבותה קבוצה מורמת מעם מטעם עצמה, הסבורה שמותר לה הכל, כי לעולם לא תישא בתוצאות. כאשר עתירות זהות כמעט ממש של ניגוד עניינים הונחו לפתחו של השופט עמית, הוא התמלא עזוז וקבע סטנדרטים גבוהים וכללים קשיחים, שהמפר אותם לקה בעונשים חמורים ביותר. אלא מאי, כאשר עניינים זהים ליחכו את שולי מעילו, הוא שכח מושכלות ראשונים והשתמש בדיוק באותם תירוצים שהוא עצמו דחה בעבר בבוז, עת עטה על עצמו את גלימת השופט.
חשוב לזכור ולהבין, כאן לא מדובר בצביעות אישית, אלא במערכתית. זה אינו סיפור על שופט ששגה, אלא סיפור על מערכת שלא מסוגלת להחיל על עצמה את הכללים שהיא עצמה קידשה. מפני שאם הכללים שהשופט עמית קבע נכונים, הם חייבים להיות נכונים גם כשהם פוגשים אותו. ואם הם לא נכונים כשמדובר בו, חובה עלינו לשאול בכנות, למה הם נכונים כשמדובר באחרים?
בואו ננסה לרגע לצאת מהפוזיציה ולנסות להתבונן במצב ממעוף הציפור ובאובייקטיביות ככל הניתן, מה רואה הציבור או מה הוא מבין. כאשר נטען שראש עירייה פלוני פעל בניגוד עניינים, הטענה "זה לא אישי, זה רוחבי" נדחתה.
כאשר נטען ששר פלוני מצוי בזיקה כלשהי, נשללו סמכויותיו. כאשר נטען שמועמד ציבורי מצוי בצל של קשר, המינוי נפסל. מה לעשות, אלו הכללים. ברם, כאשר אותן טענות בדיוק הועלו כלפי בכיר השופטים עמית, פתאום יש התגמשות רבתי, פלסטלינה של ממש לכללים והחוקים. פתאום הרוחב מנקה, הדחיפות מסבירה, והתחושה הסובייקטיבית מספיקה.
תשאלו את עצמכם אם זאת המדינה שאתם רוצים לחיות בה, אם זאת המדינה שבה אתם רוצים לגדל את ילדיכם. מדינה של שווים יותר ושווים פחות. והתשובה, גם אם איש אינו אומר אותה בקול, ברורה: הכללים נכונים – אבל לא לכולם. ובמדינה שבה שופטים דורשים אמון ציבורי, אין דבר שמערער אותו יותר מדין אחד לשופטים – ודין אחר לכולם.
התרעות פיקוד העורף