המנהרות בעזה לא מומנו בכסף קטארי, אלא בכסף איראני שהוברח ממצרים. אך כך או כך הן לא היוו איום קיומי. המנהרות המסוכנות לישראל באמת הן אלה שהכילו את המסילות שסלל הכסף הקטארי שהוזרם לאוניברסיטאות ברחבי ארה"ב. פירות ההשקעה המוצלחת הזו היו הקריאות: "מהנהר עד הים פלסטין תהיה חופשייה", כשלסטודנטים המדקלמים אותן אין שמץ של מושג באיזה נהר מדובר ובאיזה ים.
למערכת רצח הדימוי של ישראל גויסו בכסף גדול טובי המוחות. יריית הפתיחה שלה הייתה ב־8 באוקטובר. הפגנות ההזדהות באוניברסיטאות ובערים רבות בכל רחבי ארה"ב, כמו בבירות מערב אירופיות, צצו כמו פטריות אחר הגשם למחרת הטבח בעוטף, עוד לפני שפלסטיני אחד נהרג בחוצות עזה, בשעה שצה"ל עדיין מתרוצץ במרחבי העוטף לצוד מחבלי חמאס שחצו את הגדר כדי לטבוח ביהודים.
בעוד הקונגרס מאשר במפגן הזדהות דו־מפלגתי תקציב של קרוב ל־20 מיליארד דולר סיוע לישראל המותקפת, שהחלה סופגת מאות טילים ביום לדרום ולמרכז הארץ, יצא לדרך, במקביל, המאמץ העיקרי לערעור מעמדה של ישראל כיקירת ארה"ב. ואכן, כשהתגובה הישראלית הבלתי נמנעת יצאה לדרך בעזה, נפתח בקמפוסים, בטיקטוק וביתר הרשתות קמפיין עלילות הדם על ישראל המרעיבה "לא מעורבים" והורגת ילדים.
בניגוד מוחלט למערכה הצבאית בעזה ובעיקר בשמיה, שם ניכרה העליונות הישראלית, התגלתה במערכה על דעת הקהל במערב תמונה הפוכה: שם בלט היתרון האיכותי של צבא הטיקטוק והאינסטגרם שהשליך למערכה הכסף הקטארי.
כה גדול היה הפער בהתמודדות ההסברתית, עד שלפרקים היא נראתה כמו תחרות בין הכדורגל המודרני של ריאל מדריד או מנצ'סטר סיטי לבין קבוצת מרכז טבלה ישראלית, המשליכה יהבה על דוקטרינות המשחק הבדוקות והטובות של עמנואל שפר, שהניבו לנו בהצלחה גדולה את התיקו 0:0 מול איטליה ואת השער המופלא של מוטל'ה שפיגלר בתיקו 1:1 מול שוודיה במונדיאל 1970 במרומי מקסיקו סיטי.
כשזה מצב העניינים באמריקה, אין פלא שככל שנמשכה המלחמה, ישראל מצאה עצמה במדרון חלקלק, בייחוד בקרב הדור הצעיר. זה לא רק בגלל עבודת הנמלים הקטארית בקמפוסים, אלא גם משום שישראל מצאה עצמה לא מוכנה לשיח החדש באמריקה שבו סמלים פשוטים וחזקים מחליפים דיון מורכב.
מאז אירועי 7 באוקטובר נתגלה לישראל דור אמריקאי חדש, שאימץ מערכת ערכים הדוגלת בזכויות אדם וחמלה לקבוצות מוחלשות, דור שהאמון שלו במוסדות ובדוברות רשמית נשחק עד דק. דור המגיב בעיקר למסרים רגשיים ותמציתיים.
ישראל מצאה עצמה מתקשה להעביר מסר משכנע לצעירים נעדרי ידע ובעיקר חסרי סבלנות לפרטים. הניסיון הישראלי להתמודד בזירה החדשה הזו באמצעות הכלים המקובלים הזכיר בעליבותו מכמירת הלב את גדודי הפרשים האמיצים של הצבא הפולני, שדהרו למלחמה ב־1939 בכידונים שלופים לבלום את דהרת הטנקים של ארווין רומל והיינץ גודריאן.
די עם החלטורות
צעירים בארה"ב, בייחוד מהצד הדמוקרטי, מגדירים עצמם בעיקר דרך ערכי שוויון, זכויות אדם ואנטי־גזענות. פרדיגמות ביטחוניות־מדינתיות ממש לא מדברות אליהם. במגרש הזה, הסכסוך הישראלי־פלסטיני מתויג בכוונת מכוון בשפה של "דה־קולוניזציה" ו"כוח מול חולשה" – כשהמסר הישראלי המתמקד בטרור, ביטחון והרתעה נתקל בנרטיב פשוט ורגשי שמתמקד באי־פגיעה ב"לא מעורבים".
המתח בין ההצדקה של מאבק בטרור לבין הכרה בסבל אזרחי, מוכרע על ידי דימויים מצולמים מהשטח בעזרת אלגוריתמים מעצבי תודעה. לדור הצעיר של היום אין סבלנות לוויכוחי פאנל ארוכים. מה שעובד הוא וידיאו קצר, חד, עם מסר קליט. האלגוריתמים מכוונים לייצר כעס והזדהות. תיעוד סבל, במיוחד של אזרחים, הופך לוויראלי.
מנגד, הסברה רשמית המדברת על מורכבות ומציגה עובדות בזהירות משפטית, מתקשה להתחרות במהירות ובדינמיקה של השיתוף. כשהאימות איטי והוויראליות מהירה, הנרטיב הראשון שמגיע לפיד גובר על תיקונים מאוחרים. תכנים שנוצרים באמצעות מצלמה ביתית ונימה אישית נתפסים כאמינים יותר מדוברת רשמית.
המסרים הישראליים המוגשים בשפה דוברותית, בלי הקדמה אמפתית, מייצרים ניכור. ומשם קצרה הדרך לשיח הרווח בקמפוסים, שבו מונחים כמו "אפרטהייד", ו"ג'נוסייד" משתרשים והופכים ל"ברירת המחדל" הוויראלית.
התעמולה הקטארית משכילה להתחבר לשיח הזהויות האמריקאי, כשהקייס הפלסטיני משולב במאבקים נגד גזענות, למען מהגרים ועבור זכויות להט"ב. זאת בעוד ישראל נתפסת כחלק מ"המערכת".
בציבור הצעיר נתפס המסר הישראלי כנעדר אמפתיה לסבל אזרחי. הדגשת "אין לנו ברירה" לפני הכרה אנושית בשבר, מרחיקה צעירים וביניהם גם צעירים יהודים. כמו בציבור הרחב של המפלגה הדמוקרטית, גם בתוך הקהילה היהודית קיים פער דורי.
ואפילו בארזי הדור הרפובליקני הצעיר נפלה שלהבת. זהו דור ספקן ביותר ביחס למעורבויות חוץ. תמיכה פומבית בישראל מייצרת אצל רבים מבניו סתירה שאינה קיימת כלל בדור ההורים.
את הסחף הזה ישראל חייבת לבלום חזק מהר ובאופן מקצועי. מאמצים ספורדיים וחלטורות לא יעשו את העבודה. הסברה אפקטיבית בעידן הדיגיטלי דורשת דוברים ילידי פלטפורמה: יוצרי תוכן שמבינים את הקצב, ההומור והקודים התרבותיים. שמבינים כי הבעיה אינה רק "מה אומרים", אלא איך, מי ולמה.
שמבינים כי השחיקה ביעילות ההסברה הישראלית בקרב צעירי ארה"ב אינה תוצר של טעות יחידה, אלא של מפגש בין שינויים ערכיים, תמריצים טכנולוגיים ופערי אמון. שמבינים כי בעידן שבו סרטון בן 20 שניות יכול להחליף דוח בן 200 עמודים, והאותנטיות גוברת על תיאום מסרים, מי שאינו מתנהל על פי כללי המשחק מאבד את הקשב.
כדי להבין את המדרון, צריך להביט לא רק במסר, אלא גם במדיום, במתווכים ובקונטקסט התרבותי: מי מדבר, באיזו שפה, באיזה קצב, ומהי התקווה שהוא מציע. עד שלא יינתן מענה ולא תינתן מסגרת רגשית־מוסרית ברורה לצעירים – הדימוי, ולא המסמך, יימשך לנצח.
הנס של דנקרק
אבל אסור להתבלבל. אומנם את הנס חוללו רוח ההתנדבות, הנכונות להקרבה והיצירתיות של בעלי הספינות הקטנות – אבל הן לא היו באות לעולם ללא עבודת המטה שארגנה את המבצע, תיעלה אותו למטרה, וכיוונה את מְבַצעיו.
כדי לחולל סיבוב פרסה בדעת הקהל של צעירי ארה"ב ומערב אירופה, דרושה פעילות אינטנסיבית של אלפי צעירים ישראלים, יהודים ואוהבי ישראל נוצרים בכל רחבי העולם הווירטואלי. כדי לייצר פעילות אפקטיבית כזו דרושה הקמה מיידית של מטה חירום לאומי שייצר עוד ועוד כלים תוך כדי תנועה.
רק העם ולא הממסד יכול לייצר דנקרק הסברתי. אבל רק הממסד יכול לרתום את הציבור, לארגן אותו, לתעל אותו למטרה ולתגמל אותו. יש להקים מיידית מטה שבו ישתתפו נציגי משרד התפוצות, משרד החינוך, משרד החוץ והמוסדות הלאומיים. טובי המוחות ההסברתיים יכינו מסרים ותוכניות פעולה. סטודנטים ותלמידי תיכון בארץ ובתפוצות יגויסו להצפת הרשתות במסרים פשוטים וקליטים.
משרד החינוך בישראל וההסתדרות הציונית בחו"ל יגייסו את הצעירים ויציידו אותם בעזרת משרד החוץ בתכנים ובתמיכה מקצועית. עליהם לתמרץ אותם בדרכים לא שגרתיות, כמו למשל תחרות העלאת מסרים ויראליים, תוך הבטחת פרסים יקרי ערך לסרטון הכי איכותי, הכי ויראלי והכי אפקטיבי. בשלב ראשון באנגלית, ואחר כך בערבית, צרפתית, ספרדית, גרמנית, איטלקית, יפנית, פרסית, רוסית ומנדרינית.
התרעות פיקוד העורף