אחיי הערבים: ההצבעה היא מעשה אזרחי בסיסי | נאיף אבו סויס

החברה הערבית, כחלק מהחברה הישראלית, נמצאת בנקודת הכרעה. ההצבעה בקלפי היא איננה עוד מחווה סמלית של נאמנות למפלגה כזו או אחרת, או לאישיות מובילה שהבטיחה למישהו קולות. התבגרנו. ההצבעה היא מעשה אזרחי בסיסי, הכלי היחיד שבאמצעותו ניתן להשפיע על מציאות החיים: תקציבים, חינוך, תכנון, תעסוקה, ביטחון אישי ושוויון אזרחי.

בדיוק כמו בחברה היהודית, השסע הפנימי הסמוי והגלוי מפורר אותנו מבפנים. מחליש אותנו. הגיע הזמן לשים בצד את כל המחלוקות האישיות, השבטיות והאחרות, לקחת אחריות קולקטיבית לגורלה של מדינת ישראל, ולצאת להצביע בהמונינו. לקחת את כל בני המשפחה, את החברים, את השכנים – וללכת בהתרגשות ובאופן חגיגי אל הקלפי. ללכת לבחור בידיעה כי זוהי זכות יסוד עם מרכיב של חובה אזרחית שנמנעת מאזרחים רבים בעולם ובמזרח התיכון. להבין שאנחנו בני מזל.

נעשה זאת בלי תירוצים ובלי התחבאות. בגלוי ובראש מורם. מי שלא מצביע – מוותר על כוח. מי שמוותר על כוח – מאפשר לאחרים להחליט במקומו. והמחיר, בסופו של דבר, משולם על ידי החברה הערבית עצמה.

חשוב לי לומר בכנות שהצבעה לרשימה ערבית איננה מצווה באסלאם. גם הצבעה לרשימות יהודיות־ישראליות שמצהירות בגלוי כי הן רואות באזרחים הערבים שותפים מלאים, תומכות בשוויון זכויות ומכירות בלגיטימיות של השתתפות ערבים ורשימות ערביות בממשלה – איננה פסולה בעיניי.

אין בכך שום בגידה ואין בכך כל ויתור על הזהות שלנו. להפך – זהו מסר ברור לכך שהחברה הערבית היא חלק בלתי נפרד מהמרחב האזרחי והפוליטי בישראל. לא "גיס חמישי" ולא איום. אזרחים שווי זכויות.

ברית אברהם פנימית

הטענה האווילית של גורמים קיצוניים וגזעניים, שערבים אינם יכולים להיות שותפים בקבלת החלטות, או ש"יעשו פרסה אחרי הבחירות", שייכת לשיח ישן ומפחיד. מי שמאמין בדמוקרטיה – צריך להאמין גם באחריות אזרחית של המיעוט. כמו ההשתלבות היהודית במוסדות שלטון בארה"ב ובמדינות אחרות.

זה שנים שהחברה הערבית מצויה תחת זכוכית מגדלת, חשודה ונבחנת ללא הרף בעיני הציבור היהודי, בתקשורת, ובעיקר בעיני ממשלות ישראל, שרבות מהן חסרות אומץ פוליטי אמיתי - האומץ לשלב מפלגה ערבית כשותפה לגיטימית בקואליציה, למנות ערבים מוכשרים לתפקידי ניהול והשפעה במשרדי הממשלה, ולטפח הנהגה אזרחית־ערבית כחלק מהמערכת.

השיקול הוא "ביטחוני" לכאורה, אבל הוא נובע מפחדים, מחששות, ממסורות ומגזענות. ואת אלו עלינו לסלק בתבונה ובאחריות, ובשילוב ידיים עם האזרחים היהודים. זו צביעות שקשה להתעלם ממנה: ביומיום הערבים מצליחים – בעסקים, באקדמיה, ברפואה, בהנדסה, בהייטק וביזמות. אך כשמדובר בפוליטיקה ובמוקדי כוח – הדלת נסגרת.

המבחן הגדול והרגיש ביותר של החברה הערבית היה ב־7 באוקטובר. זה היה רגע שבו קיוו גורמים קיצוניים, משני הצדדים, לגרור את הערבים בישראל למערבולת של אלימות וכאוס. זה לא קרה. לא התגשם חלומו של יחיא סנוואר לקבל סיוע מערביי ישראל, ולא התממשה תקוותו של איתמר בן גביר לשחזר את ימי מבצע שומר החומות.

גם להנהגה הערבית יש אחריות לכך בשל שנים של גמגום, פיצול, מאבקי אגו והיעדר תוכניות עבודה רציניות. אלה הרחיקו את הציבור מהפוליטיקה. אך בלי מעורבות אזרחית רחבה ובלי הצבעה – גם הנהגה טובה וחדשה לא תצמח.

אם לא ניקח אחריות עכשיו, אם נמשיך להתחבא מאחורי אכזבה וייאוש, ואם נפקיר את הזירה הפוליטית – הפגיעה בנו תהיה קשה יותר. לא בעתיד הרחוק, אלא כבר מחר. אני קורא לכם, אזרחיות ואזרחי ישראל הערבים (וכמובן גם היהודים), לחשב מסלול מחדש, לגלות אחריות, לקום מהכורסאות, ולהבין שמי שלא יהיה סביב השולחן - יהיה על הצלחת.

אני החלטתי להאיץ, להמשיך בפעילותי לעתיד אחר וטוב יותר לכולנו, ולנסות לקדם את "ברית אברהם" הפנימית בתוך ישראל. בעיניי, היא קודמת וחשובה לא פחות מהאזורית. יחד נרים את הראש, נזקוף קומה, נגלה פעילות ומעורבות פוליטית, נצביע, נשפיע ונשתלב. בכך נבטיח את העתיד של ישראל לילדינו ולנכדינו – יהודים וערבים כאחד.