השבוע הגעתי לוועדה רפואית בצבא. באותה עת עוד הייתי רשום כמפקד "צרעה" בחיל הים. כדי לפקד על כלי שיט כזה כראוי, נדרשות ידיים מתפקדות ורגליים יציבות, ולכן הרופא ואני הבנו יחד שאת התפקיד הזה כבר לא אוכל לבצע בגלגול החיים הנוכחי. הסיבה לכך היא שבשבעה באוקטובר קפצתי למילואים בחיל הים, וב-14 באוקטובר, במהלך תאונה מבצעית, נפצעתי קשה; נתתי שתי ידיים, רגל ועין למען המדינה.
הקצין בוועדה הציע לי שתי אפשרויות: השהיית שירות או הורדת פרופיל ל-21. הוא הסביר שאם אבחר בהשהיית שירות, אתנתק למעשה מהמערכת, ואם ארצה להתנדב בעתיד, יהיה קשה מאוד לחזור למילואים - בניגוד לאפשרות של הורדת פרופיל. לא הססתי לרגע ועניתי: "אז תוריד ל-21, אני עוד אחזור למילואים". אולי לא אחזור כלוחם, אבל בהחלט אחזור כחייל. אני אמשיך להגן על העם היהודי בארצו ועל המדינה.
באותו הערב, הניגוד הכה בי בעוצמה שלא יכולתי לצפות לה. בעוד אני בוחר להשאיר לעצמי פתח לחזור ולתרום למרות הפציעה הקשה, הרחובות סערו במחאה נגד עצם הרעיון של הגיוס. הפגנה חרדית שהפכה לזירה של אובדן שליטה הסתיימה בטרגדיה שבה יוסף אייזנטל ז"ל איבד את חייו. הוא הפך, בעל כורחו, לקורבן של הקרע המדמם והכואב בינינו. המרחק בין החדר שבו הפצרתי "תנו לי להמשיך לשרת", לבין הקריאות ברחוב נגד השירות, הרגיש כמו תהום שלא ניתן לגשר עליה.
בתוך הערפל הזה של ייאוש ותחושת ניכור, מצאתי נקודת אור והשראה ב"פורום המשפחות השכולות למען גיוס". מדובר באנשים ששילמו את המחיר הכבד מכול, שאיבדו את עולמם בקרב, ודווקא מהמקום השבור הזה הם בחרו לקום ולפעול למען עתיד טוב וציוני יותר. הם אלו שלימדו אותי שייאוש אינו תוכנית עבודה. כשרואים אב שכול או אם שכולה עומדים בראש המאבק לשוויון, מבינים שהדרישה לגיוס אינה נובעת משנאת האחר, אלא מתוך חרדה אמיתית לגורל המדינה ומאהבה ללא תנאי לעם ולארץ.
כשקיבלתי את ההצעה להשתתף בעצרת הגיוס הלאומית, לא הססתי ומיד אמרתי: "כן, אני אבוא". המארגנים הסבירו שזו קריאה ברורה וחדה לחוק גיוס אחר ואמיתי - כזה שיביא ביטחון ויתניע תהליך של שינוי עומק בחברה הישראלית.
חוק הגיוס הנוכחי אינו מהווה אפילו התחלה של תהליך, זו האמת. הוא דורש אמון מלא כלפי החברה החרדית, אך כמעט אינו מציע צעדים בוני אמון. בראש ובראשונה, כאשר הדרישה היא ליעדים מתוך החברה החרדית שיתגייסו, הם משדרים מסר ברור: להתגייס זה רע, וחלק מאיתנו ייאלצו לעשות זאת. המציאות של צעיר חרדי בן 18 לא תשתנה; להפך, יגדל התמריץ להתפקד לישיבה גם אם אינך לומד כלל, וזאת על מנת שלא לספוג סנקציות אישיות, מתוך המחשבה ש"יש מי שיתגייס במקומי".
חוק גיוס אמיתי מתניע תהליך הדורש אכיפה טובה יותר על הגדרת "תלמיד ישיבה", מתוך הכרה בערך לימוד התורה בד בבד עם ראייה מפוקחת של המציאות שלאחר ה-7 באוקטובר, מציאות שמבינה כי האיום הביטחוני על מדינת ישראל הוא אמיתי, וצבא גדול ומנוהל היטב הוא הפתרון. אין הדבר קל או פשוט; הוא יאלץ את הצבא להתאים את עצמו, ואת החברה החרדית להתאים את ערכיה למציאות החדשה.
נזכרתי במילותיו של דוד בן-גוריון: "אם זה אפשרי וחיוני - אז זה אפשרי". כלומר, גם אם הדבר נראה מסובך ומורכב ככל שיהיה, אם הוא חיוני להמשך קיומנו ותופס במציאות - הרי שהוא בר השגה.
אני קורא לכל מי שקורא את המילים הללו: בואו לצעדה בירושלים. ב15.1 יום חמישי בשעה 16:30 נצא מגשר המיתרים לכיוון הכנסת וב18:00 נקיים עצרת. שילוב החברה החרדית בהגנה באמצעות הצבא הוא חיוני מאין כמוהו לביטחון המדינה ולחוסן החברתי שלנו. החוק המוצע כרגע אינו נותן לכך מענה אמיתי, וחובתנו כאזרחים היא להשמיע את קולנו אל מול חברי הכנסת בצורה מסודרת וממלכתית, אך גם באופן תקיף ובלתי מתפשר. אנחנו חייבים חוק גיוס אחר; חוק ציוני שיביא ביטחון, חוק שיביא תקווה.
התרעות פיקוד העורף