מחסום הפחד נשבר: איראן מתקרבת לנקודת אל חזור | עמית יגור

אין ספק שהאירוע שאנו חווים דרך מסכי הטלוויזיה והטלפונים הניידים הוא היסטורי בכל קנה מידה, וממחיש פעם נוספת כיצד הלוחות הטקטוניים שעליהם יושב המזרח התיכון מטלטלים בעוצמה רבה. אבל לצד זאת, כשמבקשים ממני להעריך מה יהיה ("שאלת השאלות"), חובה להבין כי בהיעדר מודיעין מדויק - ואולי גם איתו - כל הערכה הנאמרת בביטחון רב משולה לשרלטנות והיא בבחינת הימור. כבר ראינו מה ערכן של הערכות כאלה, הן לפני 7 באוקטובר והן במהלך המלחמה. לכן - אחריות וצניעות.

מדוע? משום שאת האירוע שלפנינו ניתן לנתח בשני צירים מקבילים:

מה כן ניתן לומר:

אז מה יש כרגע ב"צ'ק-ליסט" של מהפכות פנימיות?

מה אין (עדיין)?

האם תהיה התערבות חיצונית?

ארה"ב בוחנת זאת, וייתכן מאוד שתהיה התערבות. להערכתי, ההחלטה האסטרטגית שם על הפלת המשטר כבר התקבלה. לאזור קודמו בשבועות האחרונים כוחות רבים, מהם אסטרטגיים, ומטוסי סיור ומודיעין אמריקניים של הפיקוד האסטרטגי כבר "מגהצים" את הים הערבי.

מה יעשה המנהיג?

זו שאלה מתחום הפסיכולוגיה, וכל הערכה כאן היא טובה בערך כמו ניחוש. הערכתי היא שכל עוד אין סיכון קריטי למשטר, איראן לא תנסה להסיט את האש החוצה - שכן כל התערבות חיצונית משמעותה, ככל הנראה, סיום ודאי של דרכו של המשטר.

שאלת השאלות היא מה יקרה כשהוא יבין שהמשטר נופל, וכשהוא עם הגב אל הקיר - תרתי משמע:

עד כאן - ממש על קצה המזלג.

נמשיך לעקוב, מתוך הבנה שאנו רואים בכותרות את הרובד העליון בלבד. אנו נחשפים אליו כצופים מן הצד, עם הטיה רציונלית מובנית, ואיננו חשופים לעומק לא לסנטימנט בקרב הציבור האיראני הכללי ולא לזה שבקרב המשטר - כלומר, למרכיב הלא רציונלי, שמשפיע מאוד על שרשרת האירועים.