זהו תרגיל קלאסי בתורת המשחקים. מולך ניצבים שחקנים שמטרתם לגרום לך לקבל החלטה עוד לפני שהם קיבלו את שלהם. הכלל פשוט: אם תגיב מהר מדי - חשפת קלפים; אם תגיב לאט מדי, תיתפס כחלש; ואם תשתוק נכון - אתה מחזיר את אי-הוודאות לצד השני. כרגע, ישראל שותקת בקול רם מאוד.
ישראל אולי לא עומדת במרכז הבמה תחת זרקור, אבל היא נוכחת בכל שורה בתסריט. כי גם אם אמריקה היא זו שאצבעה על ההדק, טהראן כבר סימנה את תל אביב כלוח המטרה.
בתורת המשחקים, השאלה היא לא "מה היריב רוצה", אלא "מה הוא רוצה שאתה תחשוב שהוא רוצה". ישראל לא שואלת כרגע "מה יקרה אם איראן תתקוף".
השאלה האמיתית היא: "מה רוצים לגרום לנו לעשות מתוך תחושת הלחץ הזו?". ברגע שזיהית את ההנדסה התודעתית שמאחורי האיום - החזרת לעצמך את השליטה.
השתיקה הישראלית היא מסך עשן; כשהאויב לא יודע איפה עובר הקו האדום שלך, הוא נאלץ לצייר אותו בעצמו - ובדרך כלל, מתוך חרדה, הוא מצייר אותו קרוב מדי אליו.
ישראל בוחרת את כלי המשחק שלה בקפידה: תדרוכים, דיפלומטיה שקטה ונוכחות מודיעינית גבוהה, אך ללא פעולות שמהן קשה לחזור. המטרה היא לא "להתריע", אלא למצב את עצמך כשחקן שאי אפשר לעקוף. להבין מתי איום נועד לייצר תגובה פנימית, ומתי התקפה נועדה לסגור חלון של דיאלוג - ולא לפתוח מלחמה.
זו לא שאלה של ימין או שמאל. זו הבנה עמוקה של ניהול זירה. ישראל לא מנסה לנצח בקרב על הכותרות של מחר בבוקר. היא מנסה לנצח בקרב על האופן שבו המזרח התיכון ייראה בעשור הבא. וביום שבו תודעה משנה מציאות, השקט הוא לא ויתור על כוח - הוא ההוכחה הכי גדולה לקיומו.
התרעות פיקוד העורף