שינוי האקלים אינו עוד איום עתידי או סוגיה סביבתית נישתית. הוא כבר כאן, והוא פוגע בלב הכלכלה, החברה והחוזה שבין המדינה לאזרחיה. דוח מקיף שפרסם לאחרונה McKinsey Global Institute (Advancing Adaptation: Mapping Costs from Cooling to Coastal Defenses), מציב מראה חדה לפיה ההבדל בין חברה שמסתגלת לשינויי האקלים לבין כזו שאינה עושה זאת הוא ההבדל בין חוסן מתמשך לבין העמקת פערים, שחיקה חברתית ואי-יציבות כלכלית.
הנתונים ברורים ומטרידים. העולם משקיע כיום כ-190 מיליארד דולר בשנה באמצעי הסתגלות כדוגמת מיזוג אוויר, השקיה, ניקוז, הגנות חופיות ופתרונות נוספים, אך בפועל השקעה זו מגינה רק על כ-1.2 מיליארד בני אדם. כשלושה מיליארד נוספים חיים ב״פער חוסן״ שמשמעותו חשיפה לחום קיצוני, בצורת, הצפות ושריפות, ללא מענה מספק. כדי לסגור את הפער לרמת ההגנה הנהוגה במדינות מפותחות נדרשת כבר היום השקעה של כ-540 מיליארד דולר בשנה, ובעולם ככל שיתחמם שיתחמם בכ-2 מעלות, כ-1.2 טריליון דולר בשנה עד אמצע המאה.
אלא שזו אינה רק שאלה של היקף תקציבי. זהו אירוע כלכלי חברתי ערכי עמוק. ההסתגלות עצמה הופכת למכפיל אי-שוויון: מי שיש לו הון, תשתיות, אנרגיה ומוסדות מתפקדים, שומר על בריאות, פריון ורווחה; מי שאין לו, סופג פגיעה מצטברת. כך נוצר פער חדש בין מדינות, אך גם בתוך מדינות: בין מרכז לפריפריה, בין ערים חזקות לרשויות חלשות, ובין אוכלוסיות שיכולות להרשות לעצמן קירור, ביטוח ומיגון לבין אלו שלא.
ומה לגבי ישראל? כאן האתגר מורכב במיוחד. ישראל היא מדינה מפותחת במונחי יכולת כלכלית וטכנולוגית, אך פגיעה יחסית במונחי אקלים: חום קיצוני, עומסי חום עירוניים, מחסור במים (ללא התפלה), שריפות ולעיתים גם הצפות. מעבר לכך, הפערים החברתיים בישראל משכפלים פנימה את מה שהדוח מתאר ברמה העולמית. בפועל, אותה דינמיקה שמבדילה בעולם בין מדינות בעלות יכולת הסתגלות לבין מדינות חשופות, פועלת גם בתוך ישראל - בין רשויות חזקות לחלשות ובין אוכלוסיות עם רשתות הגנה לאלו שנשארות חשופות. ללא מדיניות הסתגלות יזומה, האקלים לא יפגע "בכולם באותה מידה". הוא יעמיק אי-שוויון, ישחק את הפריון ויפגע בראש ובראשונה באוכלוסיות מוחלשות וברשויות מקומיות חלשות.
כאן נדרש שינוי תפיסתי יסודי. הסתגלות אינה נספח סביבתי ואינה מותרות של קיימות. היא מדיניות כלכלית, חברתית ואף ביטחונית. כשם שאיננו משאירים בריאות, חינוך או ביטחון לכוחות השוק בלבד, כך אין להשאיר את ההגנה מפני סיכוני אקלים ליכולת הפרט. כאשר היכולת להגן על עצמך מפני חום, בצורת והצפה הופכת לפונקציה של הכנסה, זו כבר לא רק בעיית אקלים, אלא בעיית מוסר וצדק.
מבחינה כלכלית, הטיעון חזק עוד יותר. הדוח מצביע על יחס עלות-תועלת ממוצע של כ-7:1, כך שכל שקל שמושקע בהסתגלות חוסך כשבעה שקלים של נזקים עתידיים. אך חשוב להדגיש כי התשואה להשקעה אינה מתמצה רק בנזקים כלכליים שנמנעו, שקל יחסית למדוד. חלק משמעותי מהתועלת הוא תשואה רווחתה חברתית ((Externalities המתבטאת בבריאות טובה יותר, בפריון עבודה יציב, בלכידות חברתית, בתחושת ביטחון יומיומית ובאמון בין אזרח למדינה. אלה אינם תמיד נמדדים בשורת הרווח או בתקציב השנתי, אך הם קובעים אם חברה מתפקדת לאורך זמן.
השקעה בהצללה, קירור ציבורי, מים ותשתיות מקומיות אולי אינה מניבה "רווח" חשבונאי מיידי, אך היא מפחיתה תחלואה, שומרת על כושר עבודה, מונעת הידרדרות לעוני ומקטינה הוצאות עתידיות על רווחה, בריאות וחירום. במובן זה, הסתגלות היא השקעה קלאסית בהון האנושי, גם כשהתשואה שלה מתפזרת על פני שנים וקשה למדידה נקודתית. אי הסתגלות, לעומת זאת, היא מדיניות פיסקלית רעה - יקרה יותר, חירומית יותר ומעבירה את המחיר לדור הבא. ללא ספק – עלות הפאסיביות גבוהה לעין שיעור מעלות האקטיביות.
שינוי האקלים הוא אולי אתגר פיזי, אך ההסתגלות אליו היא גם החלטה ערכית. השאלה אינה רק כמה נתחמם, אלא איזה סוג של חברה נהיה. האם נבחר להסתגל יחד, מתוך סולידריות וראייה ארוכת טווח או שנאפשר לאקלים לנהל אותנו, בין היתר, דרך העמקת פערים.
בסופו של דבר, ההסתגלות היא מבחן הסולידריות של הכלכלה המודרנית, וההחלטות שנקבל היום יקבעו אם נוריש לדורות הבאים חוסן וסולידריות או סיכון מצטבר ופערי אי שוויון ופילוג שאיננו מוכנים לשלם עליהם עכשיו.
להערכתי המענה ברור. פאסיביות איננה אלטרנטיבה. ואל לנו לשכוח את שנכתב – "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה". ויפה שעה אחת קודם.
התרעות פיקוד העורף