אנו עדים להתפשטות תופעת חרם על ילדים ובני נוער בבתי הספר. מחקרים בארץ ובעולם מדווחים כבר שנים על התופעה ומציגים תוצאות מבהילות. בישראל, ביותר מ-60% מהכיתות בבית הספר היסודי דיווח תלמיד אחד לפחות שפגש בחרם חברתי. התופעה אינה חדשה, אך נראה כי המדיה האלקטרונית ודרכי התקשורת החברתית המהירה, שמאפשרת גם אנונימיות, מעצימות את התופעה. קל מאוד לערוך ולהפיץ במהירות תמונות מביישות, או למנוע הגעה למפגש.
לגלוג על נכות של חברת כנסת או על מבטא רוסי של חבר כנסת אחר, אלימות מילולית כלפי נשיא בית המשפט העליון - אלה מובילים למציאות שבה אפשר ואף מותר לפגוע באחר, וגם בחבר.
היעדר גינוי תקיף למצבים אלה מייצר אקלים ציבורי שמעצב נורמות התנהגות גם בדור הצעיר. בדיוק כשם שנדרשת התערבות דמויות סמכותיות של מבוגרים, הורים ומורים, בחרמות ילדים, נדרשים "מבוגרים אחראים" במנהיגות הפוליטית. חייבים להוקיע ולמגר את ההתנהגות הזו בשדה הפוליטי. כשפוליטיקאים מפגינים התנהגות חברתית מחרימה ותוקפנית הם מספקים דוגמה לילדים. נרמול של הסתה וקריאות כ"בוגדים", "פלנגות פשיסטיות" ועוד מציגים אנשים אחרים בתוכנו כאויבים.
התרעות פיקוד העורף